הרחובות של ג’יין

הקורבן הפעם: רמלה. לא מדובר באיום האיראני, וגם לא בהרחבת מעגל הקסאמים או הגראדים. מדובר בפיגוע אורבני נוסף מבית משפחת גינדי. הפעם מדובר בפרוייקט בשם “גינדי-סיטי”. מעבר לשם המגלומני משהו (יש לגינדי נטייה לקרוא לרוב הפרוייקטים שלהם על שמם, אבל גינדי-סיטי זה באמת משהו מיוחד), הפרוייקט הזה יכול להוות דוגמה מאלפת לתכנון אנטי אורבני קיצוני במיוחד.
כדי להבין במה הדברים אמורים מספיק להכנס לאתר הזה ולהתרשם מהטקסט והתמונות.
כמה היילייטס:
““העיר הפרטית שלי”: כבר מהסיסמה הזו עולה העיוות שבתפישה הבסיסית של הפרוייקט הזה. המושגים “עיר” ו”פרטית” הם דבר והיפוכו. עיר היא מושג ציבורי, והמרחב בה הוא מרחב ציבורי. עיר לא יכולה להיות פרטית בהגדרה, מכיוון שאם היא פרטית, אין בה את המאפיין העירוני העיקרי: חיים בצפיפות של אנשים זרים שמנהלים ביניהם אינטראקציות, בין היתר במרחב הציבורי ששייך לכולם.
“עיר קטנה בתוך עיר גדולה”: כמובן שזו עוד סיסמה חסרת טעם, אבל באמת שהטענות צריכות להיות מופנות לעיריית רמלה בעניין. לא רק שראש העירייה (שמתואר באתר של הפרוייקט כאיש ““בעל חזון ויוזמה”) מסכים שיפקיעו שטח מהעיר שלו לטובת “עיר קטנה” - אלא גם שזו מהווה “שכונה סגורה ופרטית במרכז רמלה”. מי שמאפשר שכונות סגורות ופרטיות בלב עירו, שלא יתפלא שזו אינה מצליחה להתרומם מזה שנים, למרות מיקומה במרכז הארץ.
“מתחם פרטי הכולל 4 מגדלי מגורים, קאנטרי וקניון”: כאן יש חטא כפול. אם כבר “עיר קטנה בתור עיר גדולה”, אז לפחות שתהיה עיר קטנה טובה עם רחובות חיוניים. במקום זאת, גינדי בונים ארבעה מגדלים ללא רחוב, בסגנון לה-קורבוזיה, ובסמוך להם - קניון. הפן השני של החטא שוב קשור לעיריית רמלה. ברמלה יש מרכז עיר היסטורי סביר. במקום להחיותו, נותנים לו עוד מכת מוות בצורת קניון. חבל.
“פארק ירוק פרטי”: כבר דיברנו כמה פעמים על גורלם העצוב של פארקים מתים. פארק ללא רחוב חיוני יהפוך במהרה לאזור נטוש ומאיים לעת ערב.
כשמביטים על התמונה הזו של הפרוייקט, אי אפשר שלא לשים לב שבעצם מדובר בחניון ענק ונטול רחובות, שבאמצעו קניון, ושמסביבו נבנו ארבעה מגדלים כדי לספק לקניון קונים. אכן, קונספט חדיש ומעניין: קניון שמוקמת לכבודו שכונה.
למסגר ולשמור.

“תושבים נכבדים,
היום אני רוצה לפנות לתושבי מזרח העיר, ולגעת באופי היחסים שבעיני ראויים לשרור בין עיריית ירושלים לביניכם, לאור המציאות המורכבת בה מצויה עירנו.
לא ניתן להתכחש לכך שיש בינינו מחלוקת עמוקה בעניין מעמדה הפוליטי של ירושלים. אתם מחזיקים בדעה שמזרח ירושלים צריכה להיות הבירה של המדינה הפלסטינית. אני, כמו רבים מתושביה היהודים של העיר, מחזיקים בדעה שחלוקת ירושלים לשתי ישויות פוליטיות תהיה אסון. את המחלוקת הזו אין בידי ליישב. זוהי מחלוקת קשה, בעלת מאפיינים דתיים ולאומיים. ככזו, היא צריכה להיות מוכרעת על ידי מדינאים, במסגרת הסכם מדיני, ולא על ידי ראשי רשויות מקומיות שפועלים דרך גופי תכנון או באמצעים משפטיים-פרטניים. מדינאים אחראיים לקידום המטרות הלאומיות של העמים אותם הם מייצגים; ראשי רשויות, מנגד, אחראים אך ורק לקידום רווחתם ואיכות חייהם של התושבים שבוחרים בהם. לא מתפקידם - ואף אין בידיהם סמכויות - לפתור את הסוגיות המדיניות המורכבות שעומדות ביסוד הסכסוך בירושלים.
לכן, מעתה והלאה, עיריית ירושלים תנהיג מדיניות מודעת ורגישה לקיומן של הדעות המנוגדות האלה בקרב תושביה. מדיניות זו תהיה מותאמת לעובדה שבתור רשות מקומית, אין זה מתפקידינו להביע דעה או להכריע בסכסוך לאומי לכיוון כזה או אחר. כל תפקידנו הוא לעמול לקידום רווחת כל תושבי העיר.
עיריית ירושלים לא תביע, מעתה, כל דעה לגבי עתידה המדיני של ירושלים. זה לא באחריותנו ואף לא בסמכותנו. בהתאם, איננו רואים כחלק מתפקידנו לקדם תודעה לאומית כזו או אחרת בקרב תושבי העיר או בכל הקשור לאתרים השונים שבה.
אכן, אני מודע לבעייתיות העצומה שבעמדה הזו, שמשמעותה, בפועל, ניסיון לנהל את העיר באופן נייטרלי לחלוטין. עם זאת, אני משוכנע שאין בידינו ברירה אחרת.
לעתים מוטחת בנו ביקורת בלתי הוגנת. מחד, טוענים נגדנו שאסור לנו לשנות דבר במזרח העיר, משום שמדובר בשטח מחלוקת; מנגד, אותם גורמים מצפים מאתנו לפעול לרווחתם של תושבי העיר ולפיתוח שכונותיהם. קשה מאד להלך בין הטיפות וליישב בין הניגודים האלה. מכיוון שאיננו יכולים להתפרק מחובותינו לפעול לטובת תושבי מזרח העיר - למרות המחלוקת המדינית - הדרך היחידה לעשות זאת, לאור המצב הרגיש, היא באמצעות הידברות והעצמת התושבים. זאת ניתן לבצע רק דרך יצירת אווירה של אמון, שתאפשר להבהיר לתושבים שהפיתוח נעשה לטובתם ולא כדי לנשל אותם.
מעתה, תפעל העירייה בראשותי תוך שיתוף מלא של הציבור במזרח ירושלים, תוך התייעצות פעילה, ותוך מתן משקל ראוי לעובדה שרבות מהבעיות שבמזרח העיר הן תולדה של שנים רבות של הפליה. בכוונתי, באופן תקדימי, לפנות אל נציגי השכונות הערביות, ולבקש מהם להציע תוכניות פיתוח מטעמם. אם הנציגים לא יענו להצעותינו באופן פומבי, בשל החשש להצטייר כמשתפי פעולה, אנו נפנה לגורמי החברה האזרחית, על מנת שאלו יציגו בפנינו את דעתם בנושא או יתווכו בינינו. אנו נתייחס לתוכניות האלה בכובד ראש ונקדמן בצינורות החוקיים. אנו מאמינים שלאור מצבה הרגיש של העיר, אין דרך לנהל אותה שלא בהסכמה והידברות, ובפרט בכל הקשור להליכי התכנון והפיתוח. מהיום אנו עולים על דרך חדשה בהקשר הזה.
לסיום, ברצוני לגנות בכל לשון את ההתנהגות הבוטה והפרובוקטיבית של חלק מהיהודים היושבים בלב השכונות הערביות בירושלים. העיר הזו שייכת לתושביה הערבים לא פחות מאשר לאלו היהודים, ואיננו מקבלים כל התבטאות או פעולה המנוגדת לרוח זו.
ניר ברקת,
ראש עיריית ירושלים”

חלומות באספמיה?

לא ברור לי מה מבין המאפיינים האלה מתאר את ניר ברקת בצורה מדוייקת יותר: קפיטליסט חסר עכבות; לאומן משולח רסן; או סתם אדם חסר הבנה כלפי המציאות הרגישה והמורכבת של העיר שלו. כך או כך, ניר ברקת מתגלה כאחד מהפוליטיקאים המסוכנים במדינת ישראל כיום, עד כדי כך שאפילו בנימין נתניהו - שיודע בעצמו דבר או שניים על פירומניה בירושלים - נדרש לקרוא אותו לסדר.
מצחיק היום להיזכר בתקווה שאפפה את האופטימיטסים הירושלמים לאחר בחירתו של ברקת, משום שכיום הוא מצטייר כמי שערכים אורבניים והגנה על זכויות אדם ממנו והלאה, וששלטון החוק בעיניו הוא רק המלצה (ראו הפיאסקו של אי ביצוע צווי בית המשפט בעניין בית יהונתן)- והכל תוך היתממות וצדקנות אין-קץ.
קשה עד בלתי אפשרי להיות היום ישראלי בחו”ל. יותר נכון, קשה להיות ישראלי שהמדינה חשובה לו. מי ששונא את ישראל, מרגיש כיום על פסגת העולם. כשעברתי היום ליד הפגנה פרו-פלסטינית באוניברסיטה, אי אפשר שלא לחוש בתחושת הניצחון המוסרי שלהם, ובעובדה שחוגים רחבים יותר ויותר מצטרפים אליהם.
דוגמה להידרדרות הקולוסאלית במצב הבינלאומי של ישראל אפשר למצוא בכתבה הזו שפורסמה היום באקונומיסט - עיתון שלכל הדעות אינו אנטי-ישראלי. הכתבה הזו חושפת, באופן כמעט מביך, את קלונו של ברקת ברבים. היום מתבהר לכולם שבמקום לייצג את כלל תושבי העיר, משמש ברקת כשלוחם של הקיצוניים שבקיצונים. אי אפשר שלא להתבייש כשקוראים את הכתבה הזו. היא מדגימה כיצד, תחת הנהגתו של ברקת, ירושלים הופכת לעיר לאומנית-תיאוקרטית, באופן כמעט חסר תקנה.
ולסיום, הרבה אנחנו מדברים כאן, ובבלוגים אחרים, על ההתפתחות האורבנית המעודדת במרכז ירושלים. האמת צריכה להיאמר: ירושלים לעולם לא תתרומם, לעולם לא תחזיר את האוכלוסייה שאבדה לה, ולעולם לא תספק חיים נורמלים לכלל תושביה, עד שלא תהפוך לעיר פלורליסטית ושוויונית במובן האמיתי של המילה - ותקיא מתוכה, אגב כך, את הפירומנים שהשתלטו על האג’נדה שלה. כל השאר באמת חסר משמעות. 

לפני כמה שנים עבדתי במוסד של המדינה שיושב בקריית הלאום בירושלים. יחד אתי עבדו כ-25 איש, רובם ככולם צעירים בשנות העשרים המאוחרות של חייהם. כל יום, כשהגיעה העת לארוחת צהריים, הייתה התלבטות: האם להזמין אוכל, או אולי לכתת את רגלינו לקפיטריות של משרד התמ”ת או משרד החוץ הסמוכים. לא הייתה כל אופציה אחרת במרחק הליכה. כל ערב, אחרי העבודה, היינו רובנו מתכנסים לחבורות לפי ה”קרפול” (car-pool) שלנו: היה קרפול דרום (תל אביב), קרפול מרכז (תל אביב) וקרפול צפון (… תל אביב). כך היינו מצטופפים במכוניות ויורדים לתל אביב, רק כדי לעלות שוב למחרת.
אומרים שירושלים היא בירתנו הנצחית. למעט מספר מוסדות ציבור שיושבים בעיר, נראה שהמונח “בירה” משמש את ירושלים בעיקר כעניין הסברתי. מבחינה מהותית, לא נעשה הרבה כדי לתכנן את ירושלים כמקום שביכולתו להוביל את החיים בישראל - באף תחום. התופעה שתיארתי לגבי קריית הלאום רק מייצגת את קוצר הראות הקשה ממנו סבל התכנון האורבני בירושלים בעשורים האחרונים (ראש העיר הנוכחי עדיין נהנה מימי חסד מבחינתי).

[קריית הלאום. המבנה הימני התחתון הוא בית המשפט העליון; משמאלו משרדי החוץ והתמ”ת; “מעליו” נמצא “חניון הלאום”, שלאחריו (האזור שבצבע חום) מתחם משרד החוץ הישן]
קריית הלאום הייתה מקום עם פוטנציאל אורבני מצויין. עם קצת מחשבה, היה אפשר להפוך את המקום להמשך טבעי של מרכז העיר. היה ניתן לשלב את מבני הממשלה - בהם עובדים אלפי אנשים - עם מבני מגורים ומסחר, שהיו הופכים ביחד לאזור עירוני תוסס המתאפיין בעירוב שימושים בריא.
במקום זאת יצרו אזור בעל הפרדת שימושים קיצונית. סללו כבישים מהירים תחת מדרכות להולכי רגל; במקום מבני מסחר - אפילו סניף של ארקפה אין שם - בנו חניון מפלצתי המתהדר בשם הכה יאה “חניון הלאום”; במקום לתכנן שכונת מגורים שתשכן את אלפי עובדי המדינה, שבורחים כל ערב למודיעין או לתל אביב, נבנית במתחם משרד החוץ הישן שכונת רפאים - המשווקת לתושבי חוץ תחת השם הגרוטסקי The Supreme.
מעבר לתכנון האורבני הגרוע שלה, תופעת קריית הלאום מייצגת נסיגה בערכי הציבוריות והממשל בישראל. הכנסת הראשונה הייתה ממוקמת באמצע רחוב עירוני. בית ראש הממשלה ובית הנשיא, שתוכננו לפני עשורים, מצויים בלב שכונות מגורים. האופנה של תכנון מבני ציבור מבודדים ומפלצתיים (כגון בית ראש הממשלה החדש שאמור היה גם להיבנות באותו מקום) נראית ככזו המתפתחת ביחס הפוך לרמתם של אנשי הציבור שמאכלסים אותם.
יכול להיות שעדיין לא מאוחר וניתן, באמצעות תכנון יצירתי, להציל את הרקמה העירונית בקריית הלאום. האם ניר ברקת הוא ראש עירייה בעל חזון מספק כדי להוציא דבר כזה לפועל?

בחודשים האחרונים יש מגמה מצערת בניו יורק, להצר את רגליהם (או את מסכיהם?) של אנשי הלפטופים שיושבים בבתי הקפה. בחלק מהמקומות הוטלו הגבלות על זמן השימוש המותר בלפטופים (למשל, איסור שימוש בשעות העומס); בחלק מהמקומות כיסו את שקעי החשמל; במקומות אחרים ניתקו את חיבור הוויירלס; ובאחרים פשוט מתייחסים בקרירות מופגנת. יש להודות שניו יורק מלכתחילה לא כל כך ידידותית לאנשי הלפטופים. וויירלס חינם - בבתי קפה כמו גם במרחבים ציבוריים כגון שדות תעופה - היא תופעה יחסית נדירה כאן. קטונתי מלהבין את שיקוליהם העסקיים של בעלי בתי קפה. לדעתי העניין טמון בגישה האמריקאית שמודדת בעיקר מספר לקוחות לשעה, ופחות מתעניינת ביצירת קהל קבוע, שאמנם משלם פחות כל פעם, אבל נאמנותו משתלמת לאורך זמן.

[אותם כבר מזמן היו מעיפים]
בתל אביב נראה שהמגמה שונה לחלוטין. בתי קפה ללא חיבור וויירלס חינם נחשבים לבתי קפה “נכים”. בהתאם, אלו הופכים נדירים יותר ויותר. אכן, בעלי בתי הקפה בתל אביב השכילו להבין את מה שבניו יורק מתקשים לעכל: מהפיכת הוויירלס יצרה מצב שבו אנשים שמהווים פלח משמעותי באוכלוסייה העירונית - אשר נמנים בו סטודנטים, אקדמאיים, בעלי מקצועות חופשיים ושאר עצמאיים, יכולים לעבוד כמעט מכל מקום, ללא צורך ב”משרד” או ב”ספרייה” לניהול ענייניהם השותפים. הלוקסוס שבעבר התאפשר רק לסופרים והוגי דיעות בוהמיינים נגיש כיום לכל מי שיש בידו מחשב נייד. מבחינת בתי הקפה, יש כאן פוטנציאל עצום: אם הם מחליטים לספק שירותי וויירלס, הם עשויים לעודד פעילות עסקית ערה בשעות בהם בתי קפה - באופן מסורתי וכמקומות “פנאי” בלבד - פעילים פחות. בית קפה שרואה בעין יפה שימוש בלפטופ, יכול למשוך לקוחות בשעות הבוקר ואחר הצהריים המוקדמות, בהן בדרך כלל אנשים “עובדים” אינם מצויים בבתי קפה.
לא חסרות דוגמאות לבתי קפה כאלה בתל אביב. הדיזי ליד כיכר דיזנגוף הלך צעד קדימה ומציע גם לפטופים להשכרה; ב-לאביט בנחלת בנימין וב-Streets בקינג ג’ורג’ ישנה קומה שנייה, שקטה יחסית, שנבנתה באופן שיוצר סביבה נוחה במיוחד לעבודה, שמנוצלת היטב על ידי קהל קבוע.  

[ה-Streets, ידידותי ללפטופ]
מבחינה אורבנית, בתי קפה ידידותיים ללפטופים יוצרים מקומות עירוניים טובים יותר מכאלו שאינם. אם איכותו של מקום אורבני נמדדת, בין היתר, לאור גיוון השימושים שבו - גיוון שמושך הולכי רגל לאורך היום - אז בהגדרה בית קפה שמאפשר עבודה הוא מקום איכותי יותר. למעשה, ניתן להגדיר בתי קפה מסוג זה כמקומות, אשר בפני עצמם, יוצרים עירוב שימושים של מסחר, פנאי ותעסוקה. כן ירבו. אשמח לשמוע על עוד בתי קפה ידידותיים לפועל.  

מה עושה את הערים האירופאיות לערים כל כך טובות, בהשוואה לרוב הערים האמריקאיות ולכל הערים הישראליות? התשובה הרבה יותר טריוויאלית ממה שנהוג לחשוב. היא לא טמונה בתרבות האירופית הגבוהה וגם לא בממשל הטוב והיעיל שיש ברבות ממדינות אירופה. פשוט מאד: הערים האירופאיות העיקריות תוכננו לפני עידן הרכב. משכך, הן תוכננו כדי לשרת בעיקר הולכי רגל. המשמעות המיידית הייתה שכדי לכלכל עיר המבוססת על הולכי רגל, עירוב שימושים היה כורח המציאות. כדי לצמצם מרחקים ולשמור על החום בחורף נדרשו לבנייה צפופה מאד. משום שהערים הקלאסיות לא היו בנויות למכוניות, לא היה מנוס, עם הפיתוח המוטורי, לפתח פתרונות של תחבורה ציבורית (ה-Tram הראשון בפראג נפתח ב-1875).
אכן, הסיבות לתכנון העירוני של הערים האירופאיות הקלאסיות אינן קשורות כלל לעקרונות שביסוד הניאו-אורבניזם, ובפרט לתפיסה של העירוניות כמקדמת ערכים חברתיים וסביבתיים חיוביים. להפך, התכנון של הערים הללו נעשה מחוסר ברירה. עם זאת, אותם עקרונות, ששימשו לפני מאות שנים כדי ליצור ערים שמשרתות הולכי רגל, מתאימים גם היום לאותה מטרה בדיוק - אף אם ממניעים שונים.

בתמונה רואים רחוב טיפוסי במרכז העיר פראג, שמדגים מספר מאפיינים של עיר שתוכננה במקור עבור הולכי רגל. הרחובות צרים; כל המבנים כוללים חזיתות בקו הרחוב; ישנו עירוב של מגורים ומסחר; המבנים צמודים אחד לשני (סוג של תכנון שאין כמעט בארץ. פלורנטין היא דוגמה נדירה). בהתאם לכך הרחובות מלאים בהולכי רגל.
מאפיין נוסף שיוצר עירוניות טובה הוא הגיוון - האנושי כמו גם הפיזי - של העיר. אחד ממאפייניהם הגרועים ביותר של הפרברים ושל “ערים” ששואפות להידמות לפרברים היא הבנייה האחידה, שמייצגת הומוגניות סוציו-אקונומית משעממת. הגיוון יוצר אפקט הפוך לחלוטין: הגיוון האנושי יוצר נוכחות הולכי רגל לאורך רוב שעות היממה; הגיוון הפיזי יוצר סביבה מעניינת שגם היא מתמרצת אנשים לצאת וללכת ברגל ברחוב. בהיבט זה, פראג מספקת גיוון מרהיב של מבנים:

כשחושבים על ערים עתיקות כמו פראג, קשה שלא לחוש תסכול לאור העובדה שהפתרונות האורבניים מצויים ברעיונות בני מאות שנים, שנשכחו ונזנחו. אין שום סיבה שלא לתכנן שכונות חדשות לאור העקרונות האלו.

הפרבר הגדול מודיעין עובר תהליך מיתוג. כמו כל דבר שקשור לפרבר-מחופש-לעיר הזה, התהליך מתוכנן מהיסוד, וכולל מצגות של עשרות מגה-בייטים. חברת המיתוג שמשלשלת לכיסה ממיטב כספי המיסים של התושבים כתבה דיסרטציה חובקת-עולם (אבל חסרת הגהות כפי שנראה). באמת מרשים. בין היתר, סוקרת המצגת “מגמות עולמיות” ב”סגנון חיים העירוני”, שהבנתן אמורה לסייע בתהליך המיתוג. בליל כזה מזמן לא ראיתי. אם כן, לפי החברה, מגמה “עולמית” היא “התקרבות בין נשים וגברים”, שמתבטאת בין היתר ב”התקרבות במנטאליות - נשים מחוברות יותר לצד האסרטיבי, גברים מחוברים לצד הריגשי” (עשרות שנים של פמיניזם מתאיידות להן). עוד מצהירה המצגת, קבל עם ופאוור-פוינט, כי “למעלה מ- 80% מההחלטות המשק הבית מתקבלות ע”י נשים או בשיתוף האישה – עם לגיטימציה של בן הזוג”(!!!) [טעויות במקור]. אכן חברה מתקדמת עומדת לנגד רוחם של הכותבים.
עוד מציגה חברת המיתוג סקר בו נשאלו תושבי מודיעין (ה”לקוח”, בשיח הניאו-קפיטליסטי) איך הם רואים את עירם בעתיד. בין היתר נשאלו הנסקרים אם הם היו רוצים “עיר עם איכות סביבה” (36% מצאו את זה כדבר חשוב), או שמא “עיר כמו תל אביב” (2%). שאלות אינטילגנטיות כאלה, אפילו אם נעשו רק לצרכי מיתוג, רק מדגימות את ההערכה הירודה של עורכי הסקר כלפי הסובייקטים שלהם. לאחר מכן מפליגה המצגת בשבחי המיקום של מודיעין - בפרפרזות עילגות על דברים שכביכול הובעו על ידי מקבלי החלטות ותושבים בעיר. בין היתר נאמר שם “זה במרכז קרוב לכל מקום, אבל גם מבחינה היסטורית מודיעין מכבים ורעות והיא פותרת את הקונפליקט את בין הישראלים ליהודים “(!!) [טעויות במקור]. לא פחות. ואם בקונפליקט עסקינן, אז לכאורה מודיעין היא “שמורה של ישראל היפה - אנשים שחיים בתחושה של שותפות וחלוציות - באו להתיישבות כמו עם חלום ושליחות, המקום היחידי שקונה במחיר טוב, חלום שניתן להגשמה” (ברל כצנלסון ויצחק תשובה נדחסים לאותה פיתה). והפייבוריט שלי: “עיר של אנשים שאכפת להם - ולא חשוב ממה!” (רלטיביזם מוסרי 2.0)
המצגת ממשיכה לאחר מכן בהגיגים פילוסופיים שאמורים להגיד לנו משהו על מה גורם אצל תושבים לשביעות רצון. בין היתר נאמר שם ש”בהמשך לפוסט מודרניזם יש לאפשר לכל אחד לבטא את עצמו תרבותית קהילתית ואישית”. אהמ.
צר לי, אבל מדובר בגיבוב השטויות הגדול ביותר שנתקלתי בו במשך חודשים ארוכים. וכשזה בא ממישהו שעוסק כרגע באקדמיה זו אמרה חזקה.
אני מציע לעיריית מודיעין - תחסכו את הכסף ותשקיעו אותו בניסיון להחיות את העיר דרך טיפול בליקויים התכנוניים הקשים שלה, ולא דרך ניסיון למכור לציבור לוקשים מכובסים כ”מיתוג”. עד אז אני מציע לכם סלוגן חינם:

“עיר ללא מדרכה”

יש התאמה מושלמת בין מאפייני הפרבור לבין אלו של רשתות המזון המהיר. כמו הפרבר, הרשתות מקדשות את האחידות והזהות: כל רחוב בפרבר אמור להידמות לסמוך לו, כפי שכל סניף מקדונלד’ס דומה לאחר; כמו הפרבר, הרשתות מקדשות את הרכב הפרטי באמצעות שירותי דרייב-אין, וכך הן משלימות את אורח החיים הפרברי - משום שאם ממילא חייבים לנהוג לכל מקום, אז לפחות שלא נצטרך לצאת מהאוטו בדרך; כמו הפרבר, הן לא ממש תורמות לבריאות. בשל ההתאמה הזו ממש לא מפתיע שאחד מהמאפיינים המובהקים של הפרבר האמריקאי הן רשתות המזון המהיר שנמצאות בדרך כלל ליד הכביש המהיר הסמוך.
כך, הרשתות הן למעשה קונקרטיזציה של המושג “הפרדת שימושים”: נבנה סניף מקדונלד’ס, נוסיף לידו סטארבקס, והופ - יש לנו “מתחם בילוי” שלבטח ישמח את לבבות התושבים. ההשתלבות הטבעית של הרשתות בפרברים לא מפתיעה; יותר מפתיע המצב ההפוך, בו הרשתות מנסות להביא את הפרבר לאמצע המרחב העירוני:

המבנה הגנרי שבתמונה הוא סוג המבנה שמקדונלד’ס בדרך כלל מקימה במרכזי ה”בילוי” שבסמוך לפרברים (או בתחנות דלק). מעניין שהמבנה הזה צמח כאן ליד רחוב ראשי עירוני (רחוב 125 בהארלם). יש לי השערה מדוע הסניף צמח דווקא כאן, אבל לשם המתח נשאיר את זה לפוסט אחר (רמז: גבול פנים עירוני). מכל מקום, האי הפרברי הזה שמקדונלד’ס הקימה כולל כמובן את חברו הטוב ביותר של סניף המזון המהיר: החניון. החניון נדרש כי התפיסה של הרשתות היא, כאמור, לתת שירות לתושבי הפרברים שנדרשים לנהוג לכל מקום. לא ברור אם במקרה הספציפי הזה היה החניון קדם לסניף או ההיפך - מכל מקום זו שאלה של ביצה ותרנגולת.  

* כפי שבטח שמתם לב שיניתי את העיצוב של הבלוג. זה נעשה מחוסר ברירה עקב באג בתבנית הקודמת שעשה בעיות עם גוגל. נקווה שזה יעבוד.  

בהמשך לדיון בעניין היעדר ה”שקט” במרחב העירוני, שלכאורה אמור להצדיק מעבר לפרברים או תמיכה בהפרדת שימושים, עולה השאלה - האם אפשר לשמור על עירוב שימושים בריא, המעודד נוכחות הולכי רגל ברחוב לאורך רוב שעות היממה, ועדיין להצליח לישון בשקט בלילה בלי פאב מתחת לבית? אחרי הכל, גם גדולי האורבניסטים לא רוצים לשמוע את קובי פרץ בפול-ווליום בשלוש לפנות בוקר. התשובה היא חד-משמעית כן, ואפילו באופן די פשוט. הפתרון טמון בחלוקת שימושים עירונית על פי מודל ה-H:

המלבנים האדומים בסכימה למעלה מייצגים רחובות שבהם יש שימוש מעורב, והמלבן הירוק - רחוב למגורים בלבד. המרחק בין הרחובות האדומים צריך להיות לא גדול (בלוקים קצרים), כדי לעודד הולכי רגל שרוצים לעבור בין רחובות אדומים לעבור דרך הרחובות הירוקים. תכנון כזה משיג כמה מטרות: תושבי הרחוב הירוק נהנים משלוה יחסית; בנוסף הם נהנים מהיתרונות של עירוב השימושים (לא צריכים להשתמש ברכב לכל דבר); וגם מרוויחים מנוכחותם של הולכי רגל ברחובות שלהם (נוכחות שיוצרת ביטחון ותחושת חיוניות). רובה ככולה של מנהטן מתוכננת בשיטה זו - בשדרות יש שימושים מעורבים, ואילו ברחובות שחוצים אותן יש כמעט רק מבני מגורים, ובהתאם לכך הם שקטים מאד.
בארץ ה-H ממש לא נפוץ, שלא לומר נדיר. בישראל שכיח הרבה יותר המודל שמושפע מהעיירה האמריקאית הקלאסית, שבה עובר רחוב אחד ראשי (Main Street), ומסביבו בלוקים ארוכים של מגורים. כך (במקרה הטוב) הרחוב הראשי חי, ואולי גם האזור הסמוך אליו מיידית, אך ככל שמרחיקים ממנו הרחובות מתים. דוגמה טובה הוא רחוב אחוזה ברעננה:
 
בתל אביב יש כמה Hים מוצלחים. נביא שתי דוגמאות.
הדוגמה הראשונה היא צורת ה-H שנוצרת מהשימושים המעורבים ברחובות אבן גבירול וקינג ג’ורג’, כשרחוב מאנה השקט עובר באמצע. מדובר באחד האזורים האהובים עלי בתל אביב, וגורם משמעותי ביותר לחיוניות שלו טמון בקשר שבין הרחובות האלה.

הדוגמה השניה משקפת את הפוטנציאל (הלא-ממומש בינתיים) של האזור הצפוני של פלורנטין, בין הרחובות אילת בצפון לוולפסון בדרום:

שלל צורות ה-H של הבלוקים בצפון פלורנטין משקפים את מה שידוע זה מכבר לחובבי העירוניות בתל אביב - מדובר באחד האזורים בעלי הפוטנציאל האורבני הגבוה ביותר בעיר. יש בו רחובות מתאימים לשימושים מעורבים לצד רחובות שקטים יותר המתאימים למגורים, ברמת צפיפות עירונית טובה. הרחובות האלה משולבים יחד במערכת של בלוקים קצרים. עם קצת השקעה בתשתיות, ובראשה החייאת רחוב אילת ושדרוג רחוב מטלון, אין ספק שהשכונה הזאת תתרומם מהר מאד.
השורה התחתונה היא שהטענה לפיה חיים עירוניים שפויים מחייבים הפרדת שימושים היא טענה דמגוגית. לאחרונה נעשה בה שימוש כדי להצדיק את מדיניות מתחמי הבילוי ההרסנית של עיריית תל אביב. כפי שראינו ישנן דרכים פשוטות לשלב בין הדברים מבלי להחריב את המרחב העירוני.

אחת מהמהפיכות המשמעותיות שמתעתדות להתרחש (אם לא יסוכלו על ידי אי-אלו גורמים) היא הקמתה, צפונית-מערבית לרמאללה, של העיר הפלסטינית המתוכננת הראשונה - רוואבי (Rawabi). מדובר במהפיכה משתי סיבות: האחת, והמובנת מאליה, קשורה לקושי בהם נתקלים גורמי התכנון הפלסטינים בפיתוח הגדה המערבית בשל המדיניות הישראלית; השניה היא שמדובר בעיר שמתוכננת לאוכלוסיה “ליברלית” פלסטינית, ומעניין יהיה לראות מה תהיה הדינמיקה שתתפתח שם.
עיון באתר האינטרנט של העיר מראה שאמנם נעשו שם כמה בחירות שבעיני הן מוטעות מבחינה אורבנית, אך חרף זאת התכנון כולל מודעות עירונית מהסוג שלא נראה בשנים האחרונות בפרוייקטים דומים בישראל, ובמיוחד בפרוייקט הדגל של התנועה האנטי-עירונית בישראל - מודיעין. 
כמה נקודות מעניינות שעולות מהתכנון של הפרוייקט המסקרן הזה:
נטיעת עצים: עוד לפני תחילת העבודות, התחילו היזמים והמתכננים בקמפיין של נטיעת עצים במרחב בו העיר מתוכננת, מתוך הבנה שעיר במזרח התיכון זקוקה לצל הטבעי שהעצים מספקים. המתכננים אף רואים בנטיעות אקט חינוכי שאמור לקדם את המודעות הסביבתית של התושבים.
תכנון מרכז העיר: נראה שהתכנון הפנים, אמנם לא באופן מושלם - אבל הרבה יותר מרוב התכנון החדש בישראל - את העובדה שמרכז עירוני, על מנת שימשוך הולכי רגל לאורך רוב שעות היממה, צריך שיהיה מבוסס על עירוב שימושים. המרכז העירוני של רוואבי מוגדר כ”mixed-use center”:

“Rawabi’s commercial components will be seamlessly integrated with modern, comfortable and affordable housing as well as high-quality public services designed for Palestine’s rapidly growing class of young professionals.”

דהיינו, המרכז מתוכנן מראש כאזור בו יהיה “דיור בר השגה” (מגדלי יוקרה, מישהו?) מותאם לאוכלוסייה צעירה. אלמנט נוסף מעניין בתכנון של מרכז העיר רוואבי - האזור מתוכנן מראש להיות סגור לרכב פרטי. התוצאה המתוכננת אמורה להיראות כך:

[דאונטאון רוואבי - אין ספק שמדובר בתכנון מוצלח הרבה יותר ממה שאנחנו רואים בארץ בשנים האחרונות]

תוכנית האב: עיון בתוכנית האב של העיר מעלה מספר נקודות ששוות דיון. ראשית, החלק הסגול שבאזור הדרומי של העיר מוקצה ל”שימושים מעורבים” (כדי להבין את מה שכתוב כאן רצוי להקליק על הלינק לתוכנית האב). מסביב לשטח הזה ישנה טבעת של אזור מגורים. תכנון כזה עשוי ליצור סביבה אורבנית משובחת של מרכז עיר חיוני, ושכונה קצת יותר שקטה המצוייה במרחק של הליכה רגלית ממנו. חבל רק שהאזור הצפוני נופל למלכודת “המודיעינית” של הפרדת שימושים, שיוצרת אזורים ללא רחובות (מהטעויות האלו אפשר להתרשם כאן). פספוס נוסף הוא השאיפה של המתכננים ליצור אחידות בבנייה. אחידות בבנייה יוצרת בדרך כלל אחידות באוכלוסיה, מה שלא תורם להתפתחות חיים אורבניים דינמיים ומעניינים.
תכנון סביבתי: המתכננים כללו באופן אינטרגלי בתכנון העירוני תוכנית למיחזור אשפה ואף תוכנית למיחזור מים. אם הדבר ייצא לפועל, עוד חזון למועד (כמו לגבי כל התוכנית הזו), אבל התייחסות לעניינים אלה עוד בשלב התכנון הוא סימן מעודד.

לסיכום, התוכנית הזו עוד רחוקה מיישום, ובוודאי שאינה מושלמת מבחינה אורבנית. עם זאת, היא משקפת חשיבה מאד פרוגרסיבית בתחומים מסויימים - ובפרט בכל הקשור למודעות סביבתית ותכנון מרכז העיר - שאצלנו הלכה לאיבוד. מעבר לכך, כל מי שמקווה שאי-פעם יהיה כאן שלום חייב לברך על כל התפתחות אורבנית אצל שכנינו, משום שאזורים עירוניים טובים מייצרים אווירת סובלנות ופלורליזם - אווירה שתורמת לקידום דו-שיח. לבסוף, אין ספק שיש משהו מרשים למדי - שלא לומר נוגע ללב - בכך שחברה אשר נמצאת במצב אובייקטיבי קשה מאד, מצליחה ליצור פרוייקט עם חזון יוצא דופן, שלא שואף רק לשרידות אלא גם לאיכות חיים. זו מחמאה שניתן לתת, בגדול, גם לישראלים וגם לפלסטינים. שיהיה בהצלחה.