הרחובות של ג’יין

הקורבן הפעם: רמלה. לא מדובר באיום האיראני, וגם לא בהרחבת מעגל הקסאמים או הגראדים. מדובר בפיגוע אורבני נוסף מבית משפחת גינדי. הפעם מדובר בפרוייקט בשם “גינדי-סיטי”. מעבר לשם המגלומני משהו (יש לגינדי נטייה לקרוא לרוב הפרוייקטים שלהם על שמם, אבל גינדי-סיטי זה באמת משהו מיוחד), הפרוייקט הזה יכול להוות דוגמה מאלפת לתכנון אנטי אורבני קיצוני במיוחד.
כדי להבין במה הדברים אמורים מספיק להכנס לאתר הזה ולהתרשם מהטקסט והתמונות.
כמה היילייטס:
““העיר הפרטית שלי”: כבר מהסיסמה הזו עולה העיוות שבתפישה הבסיסית של הפרוייקט הזה. המושגים “עיר” ו”פרטית” הם דבר והיפוכו. עיר היא מושג ציבורי, והמרחב בה הוא מרחב ציבורי. עיר לא יכולה להיות פרטית בהגדרה, מכיוון שאם היא פרטית, אין בה את המאפיין העירוני העיקרי: חיים בצפיפות של אנשים זרים שמנהלים ביניהם אינטראקציות, בין היתר במרחב הציבורי ששייך לכולם.
“עיר קטנה בתוך עיר גדולה”: כמובן שזו עוד סיסמה חסרת טעם, אבל באמת שהטענות צריכות להיות מופנות לעיריית רמלה בעניין. לא רק שראש העירייה (שמתואר באתר של הפרוייקט כאיש ““בעל חזון ויוזמה”) מסכים שיפקיעו שטח מהעיר שלו לטובת “עיר קטנה” - אלא גם שזו מהווה “שכונה סגורה ופרטית במרכז רמלה”. מי שמאפשר שכונות סגורות ופרטיות בלב עירו, שלא יתפלא שזו אינה מצליחה להתרומם מזה שנים, למרות מיקומה במרכז הארץ.
“מתחם פרטי הכולל 4 מגדלי מגורים, קאנטרי וקניון”: כאן יש חטא כפול. אם כבר “עיר קטנה בתור עיר גדולה”, אז לפחות שתהיה עיר קטנה טובה עם רחובות חיוניים. במקום זאת, גינדי בונים ארבעה מגדלים ללא רחוב, בסגנון לה-קורבוזיה, ובסמוך להם - קניון. הפן השני של החטא שוב קשור לעיריית רמלה. ברמלה יש מרכז עיר היסטורי סביר. במקום להחיותו, נותנים לו עוד מכת מוות בצורת קניון. חבל.
“פארק ירוק פרטי”: כבר דיברנו כמה פעמים על גורלם העצוב של פארקים מתים. פארק ללא רחוב חיוני יהפוך במהרה לאזור נטוש ומאיים לעת ערב.
כשמביטים על התמונה הזו של הפרוייקט, אי אפשר שלא לשים לב שבעצם מדובר בחניון ענק ונטול רחובות, שבאמצעו קניון, ושמסביבו נבנו ארבעה מגדלים כדי לספק לקניון קונים. אכן, קונספט חדיש ומעניין: קניון שמוקמת לכבודו שכונה.
למסגר ולשמור.

כבר דיברנו הרבה על החשיבות של בנייה ששומרת על חזיתות בקו הרחוב. חזיתות מסחריות בקו הרחוב מבטיחות נוכחות של הולכי רגל במדרכה, וכך מאפשרות יצירת רחוב עירוני חיוני. עם זאת, לא כל החזיתות יוצרות אותו אפקט. יצא לי בזמן האחרון לשים לב להשפעה של תכנון “משעמם” על מרחבים עירוניים. לכאורה זה נשמע כמו התפלצנות מתקטננת: מה הקשר בין “שיעמום” לבין מרחב עירוני? הרי רחוב עירוני צריך להיות בראש ובראשונה פונקציונאלי. פונקציאניליות ועירוב שימושים מעודדים נוכחות ברחוב. זה מה שחשוב, לא? אז זהו, שזה לא הכל. לא בכדי טבעה ג’יין ג’ייקובס את הצירוף “the great blight of dullness” כדי לתאר את הנבילה של מרקמים עירוניים משעממים.
נסו לרגע לחשוב על רחובות שנקין ואבן גבירול בתל אביב. שניהם רחובות אורבניים טובים; לשניהם חזיתות מסחריות בקו הרחוב, ועדיין, האווירה ביניהם שונה לחלוטין. אחת מהסיבות היא חוסר הגיוון שברחוב אבן גבירול - ובפרט הבנייה המונוטונית לכל אורכו. רחוב אבן גבירול פשוט משעמם. רחוב שנקין, מנגד, על כל תשתיותיו הרקובות ובתיו המתפוררים, הרבה יותר מגוון ומעניין. למאפיינים אלו יש השפעה עמוקה על האופי של הרחובות האלה ועל התפקיד שהם משחקים בעיר. 
נדגים באמצעות שני רחובות בניו יורק:

[רחוב קולומבוס Upper West Side במנהטן]
ומנגד:

[בניין בצ’לסי, מנהטן]
בשתי התמונות רואים חלקים מבלוקים עירוניים בעלי חזיתות מסחריות בקו הרחוב. לכאורה, שניהם אמורים ליצור מרחב אורבני איכותי. אבל בעוד שבתמונה הראשונה רואים רחוב שמשרה ואווירה מזמינה ומעניינת, בתמונה השנייה התחושה שונה לחלוטין. כשחושבים על זה, כל ההבדל בין הרחובות הוא בגיוון: בתמונה העליונה הבתים הצפופים יוצרים שונות ועניין; ובתמונה למטה, לעומת זאת, החזית המונוטונית משרה אווירה משעממת. לשיעמום הזה יש השלכה ישירה על השימוש שנעשה ברחוב, ובהתאם על האיכות העירונית של המרחב. המסקנה היא שחזית מסחרית בפני עצמה זה לא הכל (אפילו שזו התחלה לא רעה, בהתחשב באלטרנטיבות), וכי נדרש מעבר לכך כדי ליצור סביבה איכותית באמת.

הקצה הדרום-מערבי של שדרות רוטשילד מסתמן כמתפתח לאזור למולטי-מילונרים בלבד. מגדלי רוטשילד 1, ברגרוין ורוטשילד 17, שהשבוע אמורה להתחיל בנייתו, יהפכו את המקום, בעתיד הנראה לעין, למתחם שונה בתכלית ממה שהיה עד היום. כפי שכתבתי כמה פעמים, מגדל צריך להימדד בראש ובראשונה בחיבור שלו לרחוב; עם זאת, גורם נוסף שבידו להכריע אם המגדל יתרום לסביבתו האורבנית או יחריב אותה היא מידת תרומתו לציפוף העירוני ולגיוון האוכלוסין באזור בו הוא ממוקם.
בהקשר הזה נראה שתרומתו של מגדל רוטשילד 17 לאזור לא תהיה חיובית.
זוהי הדמיה של המגדל המתוכנן:

אם כן, בהיבט של החיבור לרחוב, אפשר להגיד שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. המגדל שומר על חזית בקו הרחוב (בניגוד למגדלים אחרים ברוטשילד), חלקו הגבוה נמצא מגמה מאחורי הרחוב, וכן הוא כולל שימור של שני המבנים שנמצאים משני צדדיו. זאת ועוד, הוא נבנה במגרש שכיום יש בו חניון - ויש כמובן לברך על כל חניון שנעלם מהמרחב העירוני.
בהיבט השני - הוא הציפוף וגיוון האוכלוסין - המגדל כושל לחלוטין. המגדל מתוכנן לכלול 64 דירות ענק בגדלים 220 עד 874 מ”ר - ללא ספק מספר דירות קטן מאד יחסית לפרוייקט בסדר גודל כזה. בהנחה (הלא מבוססת, אבל סבירה), שבכל דירה יגורו בממוצע כ-3 בני אדם, ושלפחות חלקם יהיו תושבי חוץ, מדובר במגדל שלא יתרום לצפיפות העירונית הרבה יותר מהחניון שנמצא שם כיום. כנגזרת מגודל הדירות, המגדל פונה לקהל עשיר במיוחד. הפיכת המתחם כולו לאזור שבו הבנייה לעשירים כה דומיננטית, תפגע בהכרח באופיו האורבני של הרחוב - משום שמרחב עירוני טוב זקוק לאוכלוסייה מגוונת שתימצא ברחוב לאורך רוב שעות היממה.
אין לבוא בטענות ליזם, שרצונו הלגיטימי הוא למקסם את רווחיו. הכתובת לטענות הן רשויות התכנון, שהשאת הרווחים הפכה למטרה העיקרית שעומדת לנגד עיניהן - ולא איכות המרחב הציבורי. מן הראוי שאחד מהפרוייקטים בדרום רוטשילד היה מוקצה לבניית דירות קטנות יותר, על מנת שהאופי של המקום, שהביא להצלחתו מלכתחילה, יישמר לאורך זמן.

התנועה להורדת כיכר דיזנגוף למפלס הרחוב עוברת להילוך גבוה. זוהי אחת מהמחאות האורבניות המוצדקות והחשובות כיום. בניגוד לטענות שנשמעות מדי פעם כאילו מדובר במאבק “בועתי” מתפנק, הרי שהצלחת המאבק עשויה להביא לשינוי דרמטי במרחב, שיקרין על כל מרכז תל אביב וישפיע ישירות על איכות החיים של רבים מהתושבים. כשהולכים מצפון לדרום על רחוב דיזנגוף, אי אפשר שלא לשים לב להידרדרות ההדרגתית באיכות הרחוב ככל שמתקרבים לכיכר:

החורבן העירוני הזה - במקום המרכזי בעיר - משפיע על איכות המרחב הציבורי, ולא פחות מכך - על הרווחה הכלכלית של העסקים באזור. החורבן הזה הוא תולדה ישירה של בעיות רבות, שמקור כולן באפקטים שנוצרים עקב הפרדת המפלסים שהכיכר, בצורתה הנוכחית, יוצרת. הפרדת מפלסים, בכל מקום שבו היא נעשית, יוצרת את אותן בעיות. רק במקרים נדירים אפשר לתקן אותן.

 בתמונה למעלה רואים דוגמה קיצונית נוספת להפרדת מפלסים, והיא מסילת הסאבוויי שבוקעת מהקרקע בשדרות ברודוויי שבמנהטן, סמוך לרחוב 125. המסילה יוצאת שם מהקרקע כדי ליצור גשר ענק מעל הרחוב. כמה מהבעיות שנוצרות כאן זהות לאלו שנוצרות באזור כיכר דיזנגוף, כמו גם בכל מקום בו נעשית הפרדת מפלסים.
1. הפרדת המפלסים מחסלת תנועת הולכי רגל, או, במקרה הטוב, מפצלת אותה. כך או כך היא מורידה את צפיפות הולכי הרגל ברחוב, שהיא תנאי ליצירת סביבה עירונית טובה. הרחקת הולכי הרגל יכולה להיות ישירה (כאשר אין מעבר עקב ההפרדה, או שהמעבר הופך להיות קשה - כמו בכיכר דיזנגוף) או עקיפה (כשיש מעבר, אבל האזור הופך ללא נעים).
2. הפרדת מפלסים יוצרת מבנים קשים לתחזוק. הריקבון של כיכר דיזנגוף מאפיין מקומות רבים אחרים שבהם יש הפרדת מפלסים (למשל, כיכר אתרים). המבנים שנוצרים עקב ההפרדה מסובכים לתחזוק, ולכן מידרדרים במהרה. כתוצאה מכך, אנשים מתרחקים מהמקום.

[בתמונה רואים את הריקבון שניכר בתשתיות, שנדרשים משאבים רבים מאד כדי לתחזק] 
3. הפרדת המפלסים יוצרת אזור ספר עירוני. בשל הרחקת הולכי הרגל מהאזור המופרד, מתרחקים הולכי הרגל, במעין תגובת שרשרת, גם מהאזורים הסמוכים לאזור זה. כתוצאה מכך, גם הרחובות הסמוכים להפרדת השימושים סובלים ממנה (וכך ניתן להסביר למה במקרה של דיזנגוף, לא רק העסקים שתחת הכיכר סובלים, אלא שכל האזור הסמוך נמצא במצב ירוד). כך, מתפתחות תופעות מוזרות ברחובות הסמוכים, כגון הסניף הזה של מקדונלד’ס, שנמצא על הרחוב לא רחוק מהגשר.

במקרים נדירים, ניתן לשפר את המצב באמצעות פתרונות יצירתיים, כמו כאן:

[יצירת מרחב מסחרי באמצעות שימוש במפלס המופרד באזור ה-Highline במנהטן]
לדעתי פתרונות כאלה לא יכולים להיות מיושמים במבנה מורכב כמו כיכר דיזנגוף. הניסיונות של העירייה לאורך השנים להחיות את המקום באמצעות השוק השבועי שנערך מתחתיו כשלו לחלוטין. לכן, כדי להחיות את כל האזור, אין מנוס מלבטל את הפרדת המפלסים - ולהוריד את הכיכר חזרה למפלס הרחוב.

יש התאמה מושלמת בין מאפייני הפרבור לבין אלו של רשתות המזון המהיר. כמו הפרבר, הרשתות מקדשות את האחידות והזהות: כל רחוב בפרבר אמור להידמות לסמוך לו, כפי שכל סניף מקדונלד’ס דומה לאחר; כמו הפרבר, הרשתות מקדשות את הרכב הפרטי באמצעות שירותי דרייב-אין, וכך הן משלימות את אורח החיים הפרברי - משום שאם ממילא חייבים לנהוג לכל מקום, אז לפחות שלא נצטרך לצאת מהאוטו בדרך; כמו הפרבר, הן לא ממש תורמות לבריאות. בשל ההתאמה הזו ממש לא מפתיע שאחד מהמאפיינים המובהקים של הפרבר האמריקאי הן רשתות המזון המהיר שנמצאות בדרך כלל ליד הכביש המהיר הסמוך.
כך, הרשתות הן למעשה קונקרטיזציה של המושג “הפרדת שימושים”: נבנה סניף מקדונלד’ס, נוסיף לידו סטארבקס, והופ - יש לנו “מתחם בילוי” שלבטח ישמח את לבבות התושבים. ההשתלבות הטבעית של הרשתות בפרברים לא מפתיעה; יותר מפתיע המצב ההפוך, בו הרשתות מנסות להביא את הפרבר לאמצע המרחב העירוני:

המבנה הגנרי שבתמונה הוא סוג המבנה שמקדונלד’ס בדרך כלל מקימה במרכזי ה”בילוי” שבסמוך לפרברים (או בתחנות דלק). מעניין שהמבנה הזה צמח כאן ליד רחוב ראשי עירוני (רחוב 125 בהארלם). יש לי השערה מדוע הסניף צמח דווקא כאן, אבל לשם המתח נשאיר את זה לפוסט אחר (רמז: גבול פנים עירוני). מכל מקום, האי הפרברי הזה שמקדונלד’ס הקימה כולל כמובן את חברו הטוב ביותר של סניף המזון המהיר: החניון. החניון נדרש כי התפיסה של הרשתות היא, כאמור, לתת שירות לתושבי הפרברים שנדרשים לנהוג לכל מקום. לא ברור אם במקרה הספציפי הזה היה החניון קדם לסניף או ההיפך - מכל מקום זו שאלה של ביצה ותרנגולת.  

* כפי שבטח שמתם לב שיניתי את העיצוב של הבלוג. זה נעשה מחוסר ברירה עקב באג בתבנית הקודמת שעשה בעיות עם גוגל. נקווה שזה יעבוד.  

בהמשך לדיון בעניין היעדר ה”שקט” במרחב העירוני, שלכאורה אמור להצדיק מעבר לפרברים או תמיכה בהפרדת שימושים, עולה השאלה - האם אפשר לשמור על עירוב שימושים בריא, המעודד נוכחות הולכי רגל ברחוב לאורך רוב שעות היממה, ועדיין להצליח לישון בשקט בלילה בלי פאב מתחת לבית? אחרי הכל, גם גדולי האורבניסטים לא רוצים לשמוע את קובי פרץ בפול-ווליום בשלוש לפנות בוקר. התשובה היא חד-משמעית כן, ואפילו באופן די פשוט. הפתרון טמון בחלוקת שימושים עירונית על פי מודל ה-H:

המלבנים האדומים בסכימה למעלה מייצגים רחובות שבהם יש שימוש מעורב, והמלבן הירוק - רחוב למגורים בלבד. המרחק בין הרחובות האדומים צריך להיות לא גדול (בלוקים קצרים), כדי לעודד הולכי רגל שרוצים לעבור בין רחובות אדומים לעבור דרך הרחובות הירוקים. תכנון כזה משיג כמה מטרות: תושבי הרחוב הירוק נהנים משלוה יחסית; בנוסף הם נהנים מהיתרונות של עירוב השימושים (לא צריכים להשתמש ברכב לכל דבר); וגם מרוויחים מנוכחותם של הולכי רגל ברחובות שלהם (נוכחות שיוצרת ביטחון ותחושת חיוניות). רובה ככולה של מנהטן מתוכננת בשיטה זו - בשדרות יש שימושים מעורבים, ואילו ברחובות שחוצים אותן יש כמעט רק מבני מגורים, ובהתאם לכך הם שקטים מאד.
בארץ ה-H ממש לא נפוץ, שלא לומר נדיר. בישראל שכיח הרבה יותר המודל שמושפע מהעיירה האמריקאית הקלאסית, שבה עובר רחוב אחד ראשי (Main Street), ומסביבו בלוקים ארוכים של מגורים. כך (במקרה הטוב) הרחוב הראשי חי, ואולי גם האזור הסמוך אליו מיידית, אך ככל שמרחיקים ממנו הרחובות מתים. דוגמה טובה הוא רחוב אחוזה ברעננה:
 
בתל אביב יש כמה Hים מוצלחים. נביא שתי דוגמאות.
הדוגמה הראשונה היא צורת ה-H שנוצרת מהשימושים המעורבים ברחובות אבן גבירול וקינג ג’ורג’, כשרחוב מאנה השקט עובר באמצע. מדובר באחד האזורים האהובים עלי בתל אביב, וגורם משמעותי ביותר לחיוניות שלו טמון בקשר שבין הרחובות האלה.

הדוגמה השניה משקפת את הפוטנציאל (הלא-ממומש בינתיים) של האזור הצפוני של פלורנטין, בין הרחובות אילת בצפון לוולפסון בדרום:

שלל צורות ה-H של הבלוקים בצפון פלורנטין משקפים את מה שידוע זה מכבר לחובבי העירוניות בתל אביב - מדובר באחד האזורים בעלי הפוטנציאל האורבני הגבוה ביותר בעיר. יש בו רחובות מתאימים לשימושים מעורבים לצד רחובות שקטים יותר המתאימים למגורים, ברמת צפיפות עירונית טובה. הרחובות האלה משולבים יחד במערכת של בלוקים קצרים. עם קצת השקעה בתשתיות, ובראשה החייאת רחוב אילת ושדרוג רחוב מטלון, אין ספק שהשכונה הזאת תתרומם מהר מאד.
השורה התחתונה היא שהטענה לפיה חיים עירוניים שפויים מחייבים הפרדת שימושים היא טענה דמגוגית. לאחרונה נעשה בה שימוש כדי להצדיק את מדיניות מתחמי הבילוי ההרסנית של עיריית תל אביב. כפי שראינו ישנן דרכים פשוטות לשלב בין הדברים מבלי להחריב את המרחב העירוני.

סניף של רשת בתי מרקחת, דלת כניסה ומסעדה/פאב.

לא, זו לא החזית של בית סוקולוב. זו החזית של המגדל המפורסם בעולם, ואחד היוקרתיים שבהם - ה-Empire State. המגדל הזה היה הגבוה בעולם במשך כמעט חצי מאה, ועדיין, המתכננים שלו - למרות שסביר להניח שהבינו היטב עד כמה הפרוייקט מגלומני - לא העזו לחסל את הרחוב שתחתיו. כבר פעמים מספר נכתב פה על כך שמגדלים שנבנים במרקם עירוני צריכים להימדד בראש ובראשונה לפי הקשר שלהם לרחוב. כן נכתב שבארץ יש אופנה מפוקפקת של תכנון מגדלים ללא חזית לרחוב ועם רחבות לובי ענקיות, כסממן של “יוקרה”. האמפייר סטייט מוכיח שבשביל יוקרה לא צריך להפגין ניתוק בוטה מהרחוב.

אלמנט חיובי נוסף בבנין הזה היא העובדה שהוא בנוי מגמה אחת מאחורי הרחוב, וכך נוצרת הפרדה מסויימת בין המבנה המאיים משהו ובין המדרכה. זה מונע תחושה של סחרור שמקבלים לפעמים כשהולכים מתחת לגורדי שחקים עצומים כאלה, ומפחית במידה את הצל שהם מטילים על המדרכה.
ניתן לסכם שיוקרה לא מחייבת את ההחרבה של הרחוב. אני עוד מחכה לראות את התוכניות של מגדל ברגרוין ברוטשילד-אלנבי. מה שבטוח הוא שמה שטוב לדיירים של האמפייר סטייט, יוקרתי מספיק למי שעובר לגור מטר משוק לוינסקי.

הפוסט האחרון עסק בהשפעה של פרוייקט Stuyvesant Town במנהטן על הרחובות סביבו, ובפרט על Avenue A. נעבור להסתכל לתוך הפרוייקט פנימה.
נתחיל מהכניסה לפרוייקט:

כפי שרואים בתמונה, Avenue A נעצר בעמדת שמירה. עמדת השמירה - שכיום עומדת נטושה, לפחות במשך היום - מייצגת את האידיאולוגיה הבסיסית שמניעה פרוייקטים מסוג זה: הרחוב הוא גורם שיש להישמר ממנו. מכיוון שהרחוב מסוכן, כי יש בו אנשים מסוכנים, צריך לתכנן סביבה “נעדרת רחוב”, וכך הבעיה תיפתר. אלא מה, שמתברר מאד שהרחוב, שבו יש הולכי רגל לאורך רוב שעות היממה, הרבה פחות מסוכן מהרחובות והמרחבים הנטושים שיוצרים פרוייקטים כאלה; וכך במעגל קסמים הפרוייקטים יוצרים רחובות יותר מסוכנים, שמהווים “הצדקה” בדיעבד לעצם בנייתם.

אחת הבעיות של בנייה אחודה היא שהיא יוצרת קשיי התמצאות במרחב (זאת הפעם האחרונה שאני מזכיר את מודיעין לחודש זה, מבטיח). לכן אין זה מפתיע שבמקומות רבים בפרוייקט ישנן מפות. המפה מעניינת גם לאור המידע שהיא מנדבת על החיים שם. ראשית, אין כניסה לכלבים ולאופניים(!). ניחא. שנית, המקום מפוטרל 24 שעות - ומסיגי גבול “ייעצרו וייתבעו”. עולה השאלה, אם הפרוייקט הזה נועד מלכתחילה כדי ליצור סביבה מוגנת מהרחוב, מדוע התושבים משלמים ממיטב כספיהם עבור שירותי אבטחה? התשובה מעמידה את כל הפרוייקט האור מגוחך: האבטחה נדרשת, מעשה שטן, בדיוק משום שהפרוייקט מבודד מהרחוב - אותו גורם ממנו ניסינו להימנע - שבו כידוע, אין פטרול אפקטיבי 24 שעות, אבל נוכחות הולכי הרגל בו יוצרת ביטחון.
נדגים את הנקודה בצורה פופוליסטית: באלו מהמקומות האלה היית יותר פוחדת מתקיפה מינית - הרחוב “המפחיד” או הקהילה הפרטית ה”מגוננת”?
[רחוב מפחיד]

או
[קהילה פרטית מגוננת]

אם כן, במרכז כל רובע בפרוייקט יש מעין “פארק”, שכנראה אמור היה לשמש את הילדים שגרים בבניינים שמסביבו. כבר דיברתי על התנאים שנדרשים כדי שפארק יהיה מוצלח, ואכן בשעות אחר הצהריים לא נראה שהפארקים האלה בשימוש:

[זה לא כל כך נעים לראות…]
תופעה מאד מעניינת ניתן לראות בפארק המרכזי והענק שבאמצע הפרוייקט. אני מניח שעם השנים, התחילו להשפיע על מנהלי הפרוייקט עקרונות אורבניסטיים, שהובילו להבנה שפארקים ללא חיים מסביבם לא יוצרים חיים יש מאין. לכן, במפגשים שבין הפארק ושורות הבניינים, “חתכו” חלקים מתוך קומות הקרקע כדי “להשתיל” עירוב שימושים. העירוב הזה גם הוא לוקה בהפרדה מסויימת, כאשר בפינה אחת יש “בית קפה”, באחת “ספריה”, ובאחרת “פינת ילדים” וכד’. אפשר לקרוא לזה “עירוב שימושים אפולוגטי.” לדוגמה:

לא נראה היה שהניסיון הזה לעירוב שימושים מלאכותי צלח, אבל למען ההגינות נציין, הפארק, כמו חלק מהמעברים בפרוייקט, מראים סימני חיים:

אם נסכם את הביקור, התוצאה של הניסוי המדהים הזה לא מרנינה. רוב האזורים שבו, בשל הפרדת השימושים הקיצונית שהם מייצגים, מרוקנים לחלוטין מהולכי רגל. עם זאת, התוצאה פחות גרועה ממה שציפיתי, ובעיקר באזור הפארק המרכזי. שני הסברים אפשריים:
1. הצפיפות העצומה של הפרוייקט. גרים בו מעל 25,000 תושבים (!!!), כך שמתאפשרת בו דינמיקה עצמאית מסויימת - בשונה לחלוטין מפרוייקטים של שניים-שלושה מגדלים. לנו בישראל חשוב להבין שאין לנו יכולת - בעיקר של משאבי קרקע - להרים פרוייקטים מהסוג הזה, ולכן לעולם לא נגיע לרמת צפיפות הנדרשת כדי שהם לא יהיו אסון טוטאלי.
2. להבנתי רוב מגרשי החנייה נמצאים בפאתי הפרוייקט, כך שנדרשת הליכה רגלית בין אזוריו השונים (שוב, בניגוד לפרוייקטים של חניון ומעליו מגדל).
למרות זאת, כמובן שבנקודות האור הקלושות האלה אין כדי להצדיק את הרס המרחב העירוני שהפרוייקט גרם.

לפני כמה חודשים כתבתי על הגישה ששלטה בתכנון האמריקאי של שנות ה-40 וה-50, ולפיה הרחוב העירוני הוא מקום שיש להימנע ממנו, וכי ניתן להשיג איכות חיים גבוהה כשבונים מגדלים ומקיפים אותם בפארקים. בשנים המדוברות הרשויות בניו-יורק החריבו מרקמים אורבניים שלמים, ובנו תחתם, בשיטת ה”פינוי-בינוי”, שכונות שלמות של מגדלי מגורים המאופיינות בהפרדת שימושים קיצונית, בשיטת “עיר הגנים” הידועה לשימצה. התוצאה הייתה קשה מאד - הן לרחובות שמסביב לפרוייקטים האלה, שהפרדת השימושים הפחיתה משמעותית את הולכי הרגל בהם, והן, כמובן, למרקם העירוני המקורי שנהרס, ולתושביו שנאלצו להתפנות.
דוגמה יוצאת דופן בהיקפה אפשר למצוא בפרוייקט Stuyvesant Town שבאיסט וילג’ במנהטן - אחד מהפרויקים הגדולים ביותר מסוג זה בעולם. לשם בניית הפרוייקט הורחקו 11,000 תושבים, ו-600 בתים נהרסו. סך הכל, הוחרבו בקירוב 18 בלוקים עירוניים(!). שטח הפרוייקט עצום - ממש לא נקלט: 264,600 מ”ר (יותר מכל השטח שבין בן יהודה, בוגרשוב, קינג ג’ורג’ ופרישמן). ולא זו בלבד, אלא שבנוסף להפרדת השימושים, קיוו היזמים להשיג גם הפרדת גזעית. הפרוייקט נבנה “ללבנים בלבד” - כאשר רבים מהתושבים המקוריים של השכונה היו כמובן לא.

[מבט מלמעלה]
הפרוייקט, כפי שרואים, בנוי מעשרות רבות של בניינים זהים אשר בנויים מסביב לפארקים, כאשר במרכז הפרוייקט פארק גדול. כבר ב-1959 ביקרה ג’יין ג’ייקובס בפרוייקט, וציינה בספרה שהמרכזים המסחריים שלצדו לא מתרוממים, ואילו הרחובות קמים לתחייה דווקא כאשר מתרחקים ממנו. נראה שהמצב כיום לא שונה.
Avenue A, רחוב עירוני משובח שמוביל אל הפרוייקט מדרום, הולך וגוסס ככל שמתקרבים לרחוב 14, שהוא הגבול הדרומי שלו.

[בלוק אופייני ב Avenue A, כ-5 בלוקים דרומית לפרוייקט. הבלוק מאופיין בבנייה מגוונת בקו הרחוב ובעירוב שימושים חיוני]
ככל שעולים צפונה, האווירה משתנה. ישנם פחות ופחות הולכי רגל, פחות שימוש במדרכה, וברקע ניתן לראות את הבניינים הדרומיים של הפרוייקט, ולהבין עד כמה הם עצומים ולא פרופורציונאליים ביחס לשאר המרקם העירוני הטבעי באזור:

[הערת אגב: שימו לב לשביל האופניים. לא מסובך, נכון?]
השימוש הפחות במדרכה משפיע ישירות גם על רווחתם של העסקים בסביבה. כאמור, ג’ייקובס אבחנה את הבעיה הזו באזור בשנות ה-50, וגם היום זה ניכר. תמונה אופיינית מהאזור של Avenue A שסמוך לפרוייקט:

אנו רואים שהפרוייקט יוצר אפקט של גלי הדף - לא זו בלבד שבנייתו עצמה לוותה בהחרבה של בלוקים שלמים, אלא שמאפייניו כאזור של שימוש ייחודי למגורים משפיעים לרעה גם על איכות הסביבה האורבנית שמסביבו.
משום מה בארץ עדיין מתכננים פרוייקטים שמבוססים על אותה גישה - הרחוב כאויב שיש להתרחק ממנו בעזרת פארקים מלאכותיים ורחובות כניסה. לא נותר אלא להעביר לרשויות התכנון את המסר שתלוי על אחת החנויות הסגורות במפגש שבין Avenue A ורחוב 14:

עד כאן לגבי ההשפעה של הפרוייקט על סביבתו המיידית. בפוסט הבא נראה כיצד מתנהלים החיים בתוך הפרבר-בתוך-עיר הזה.

עזריאלי מקים קניון בקריית אתא. בפוסט הקודם דיברנו על חוסר אורבניות בפריפריה הצפונית, והנה נופלת לידינו כפרי בשל דוגמה עדכנית. קניונים מחריבים מרכזי ערים. כך היה בבאר שבע, ירושלים, נתניה, חיפה ובאינספור דוגמאות אחרות. ועדיין, נראה שלא לומדים אצלנו - או שלומדים בצורה מאד מוגבלת. מכיוון שלמישהו ירד האסימון (מזל טוב) שקניונים בפאתי הערים שואבים את החיים מהמרכזים שלהן, הוחלט שהקניון של קריית אתא ייבנה בשדרות העצמאות - הרחוב הראשי של העיר. וכך אמרו גורמי התכנון:

“התוכנית יוצרת תמריץ חיובי לחיזוק ופיתוח מרכז העיר כמע”ר (מרכז עסקים ראשי) של קריית אתא והסביבה, בהתאם למודלים האורבנים החדשים לפיתוח מרכזי הערים תוך השתלבות במרקם הקיים”. 

לכאורה, אפשר לברך שהתחילו להפנים את המודלים “החדשים” (אגב, ג’יין ג’ייקובס כתבה את שכתבה לפני יותר מ-50 שנה(!)). אבל כרגיל, נראה שהולכים חצי דרך. בונים את הקניון במרכז העיר, טוב ויפה, אבל בונים אותו בצורה שמחריבה את המרקם העירוני, וכך נהפך מרכז העיר מרחוב - לכביש. אם זו התוצאה, לא עשינו כלום, ואפשר כבר היה לבנות את הקניון בפאתי העיר. כבר התייחסתי כמה פעמים לכך שאם כבר קניון, צריך לבנות אותו כמו את הדיזנגוף סנטר, שמשתלב היטב ברוב הרחובות סביבו. לאחר חיפוש (ואולי אני טועה, כי תוכניות מפורטות לא מצאתי), הקניון המתוכנן בקריית אתא אמור להיראות כך:

אם ככה, “המודל האורבני החדש” שמבטיחים לנו בעצם מאמץ את כל תחלואי התכנון המודרני הישראלי: רחבות כניסה שלא במפלס הרחוב; חזיתות אטומות לרחוב; ועיצוב ביזארי שאני בטוח שלא ממש משתלב בארכיטקטורה של קריית אתא (אלא אם כן Dr. Evil משתכן שם איפשהו).
מ ע צ ב ן.