נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל בהרכב הזה אנחנו יוצאים לטיול של שבועיים Coast 2 Coast. אנסה להביא עדכונים, ככל שתהיה גישה לאינטרנט, מהאסון האורבני שנקרא Middle America ;)
טיימס סקוור הוא ממש לא מהמקומות האהובים עלי. למען האמת, אני כלל לא בטוח שזה “מקום” במובן העמוק של המילה, אלא שזה יותר “סמל” לתרבות קיטשית, צרכנית והמונית. זה לא “מקום” עירוני, במובן האמיתי, כי אין בו עירוב שימושים אמיתי - לא גרים בו אנשים “נורמליים” (וב”נורמליים” כוונתי לאנשים שיורדים לרחוב ולא גרים בבניין שבנה דונלד טראמפ). אני בטוח שאחוז עצום מהאנשים שמסתובבים בטיימס סקוור הם תיירים, ושהוא לא באמת משמש את תושבי העיר. ההסבר לכך שטיימס סקוור הוא מקום כל-כך עמוס לאורך כל שעות היממה, לא טמון בעירוב השימושים שבו, אלא בהיותו אטרקציה תיירותית - כשמהות האטרקציה היא שופינג אינטנסיבי - בעיקר ברשתות ענק. דווקא לאור הסיבות האלה לא ניתן להפריז בחשיבותה של ההחלטה לסגור את טיימס סקוור לתנועת כלי רכב. ההחלטה לסגור דווקא את המקום הזה לרכב כמוה כאגרוף הישר לבטנו של סמל הקפטיליזם המוגזם, הבזבזני והאנטי-סביבתי. מדובר באקט בעל משמעויות רבות, הן בפן הסמלי והן במעשי.
כמה רשמים מביקור שערכתי שם היום.
הדבר הראשון ששמתי אליו לב הוא פשטות הביצוע. במקום לבצע עבודות תשתית אינסופיות באזור (למשל בניית מדרחוב) שהיו מעכבות את הסגירה בשנים, מתסכלות את התושבים ופוגעות בבתי העסק, השתמשה העירייה באמצעים הפשוטים והזולים ביותר:
מעבר לפשטות שבדבר, הרי שהסגירה של השטח באמצעות מחסום חביות - ללא ביצוע עבודות תשתית קודמות - מאפשרת לעירייה גמישות. כך יתאפשר לבחון את התנהגות המרחב לאורך זמן ולתכנן שינוי בתשתיות - אם יידרש - בהתאם לצרכים האמיתיים בשטח.
הדבר השני המעניין היא התגובה של הולכי הרגל במקום לשינוי הדרמטי. מספר תמונות להמחשה:
והתמונה שבעיני משקפת בצורה הטובה ביותר את המהפך שחל במקום:
מה גורם למאות אנשים לשבת באמצע הכביש? חוץ מלאשה המבוגרת בתמונה האחרונה, שסופסוף מצאה מקום בו היא יכולה לנוח עם כיסא הגלגלים שלה באמצע העיר, ושלה יש צורך פרקטי אמיתי במרחב שנוצר לפתע, יכול מאד להיות שהשאר יושבים שם כגימיק. אבל האמת היא שהייתה באוויר תחושה של שחרור, אפילו של נצחון על הרכב הפרטי - מחזה סוריאליסטי באמצע טבעת גורדי השחקים ושלטי הפרסומות הענקיים שמסביב.
הדבר השלישי שתפס את תשומת לבי היא התנהגות הכבישים שסביב לטיימס סקוור. נהוג בדרך כלל להפיץ נבואות זעם בעניין תוצאות סגירת כבישים - כגון הטענה כאילו ציר נמיר יקרוס אם תצומצם תנועת הרכב הפרטי באבן גבירול. מעניין היה לראות שהאזור היה פנוי כמעט לחלוטין:
[מימין: התנועה בשדרה השביעית, המקבילה לברודוויי שנסגר, זרמה בקלות.]
[למטה: הסגירה של אזור טיימס סקוור גרמה לדילול התנועה בברודוויי כמה בלוקים דרומה - כך נראה הרחוב באמצע היום, כשלפני הסגירה הוא בדרך כלל היה עמוס ביותר.]
לסיכום - תל אביב היא לא ניו יורק. יש לזכור שסגירת טיימס סקוור לתנועה התאפשרה, בין היתר, תודות לקיומה של תחבורה ציבורית מצויינת באזור. אבל טיימס סקוור הייתה מקום עמוס עשרות מונים מכל מקום בתל אביב. לכל הפחות, ראוי שנסב את תשומת לבם של מקבלי ההחלטות בתל אביב לכך שאם הדבר מתאפשר באופן פשוט שם - אפשר להתאים את העקרון גם לנסיבות הקיימות אצלנו.
כך, בלי תופים ומחולות, סגרה עיריית ניו יורק את טיימס סקוור - האזור העמוס בעיר - לתנועת כלי רכב. ללא עבודות תשתית אינסופיות, וללא עשרות ועדות ודיונים עקרים - שלושה חודשים (!) בלבד אחרי שהתוכנית הוצגה לראשונה על ידי ראש העיר. בהקשר זה חשוב לציין שפרוייקט הסעת ההמונים בתל אביב תקוע, בין היתר, בשל התעקשות העירייה על בניית הרכבת מתחת לאבן גבירול כדי לא לפגוע בקודש הקודשים - תנועת הרכב הפרטי.
[טיימס סקוור - האזור הסגור לרכב.]
הגיע הזמן לומר לנבחרינו - תפסיקו להאכיל אותנו בלוקשים האלה. לא ייתכן שכל כך קשה לסגור כביש בתל אביב, בין אם למסיבה של 5 שעות ובין אם לקידום תחבורה ציבורית - בעוד שהערים העמוסות בעולם דוחקות את כלי הרכב, סופית, ממרכזיהן.
מצגת תמונות מטיימס סקוור שהפך למדרחוב - שווה אלף מילים.
בניית פארקים היא אחד מהפתרונות השטחיים ביותר - אך גם הנפוצים - לשיפור אזורים עירוניים כושלים. בהיעדר תמריצים להולכי רגל להימצא ברחובות שסביב הפארקים, אלו הופכים במהרה למקומות לא בטוחים במקרה הרע, או לנטושים ועצובים מאד במקרה הטוב (ראו ערך שלל הפארקים המפוזרים בעיר מודיעין - אולי העיר הגרועה בארץ מבחינה אורבאנית).
הטעות הנפוצה בהקשר הזה טמונה בהנחת היסוד שהפארק הוא שמשפר את הסביבה, בעוד שההיפך הוא הנכון - פארקים ניזונים מסביבתם, וככל שזו חיה יותר כך הפארק יהיה חיוני יותר, ובהתאם יתרום לשיפור האזור עוד יותר. כמובן, כדי שפארק יוכל למלא את התפקיד הזה עליו להיות מתוכנן נכון.
אגב, “שיפור הסביבה” בדרך כלל מוזכר בנשימה אחת עם תהליכי ג’נטריפיקציה (כניסת אוכלוסיות חזקות לאזורים נחשלים). תהליכים אלו בהחלט עשויים להחיות אזורים, אבל יש בהם פסול רב מבחינה חלוקתית - נושא ראוי לפוסט בפני עצמו.
דוגמה טובה ליחסי רחוב-פארק ניתן למצוא בטומפקינס סקוור פארק באיסט ווילג’.
[טומפקינס סקוור פארק. Avenue B ממזרח, Avenue A ממערב.]
הפארק הוקם ב-1850, מה שלא מנע השכונה מסביב להפוך בעשורים שלאחר מכן לאחת מהגרועות במנהטן. עצם קיומו של פארק גדול באמצע השכונה לא רק שלא מנע את התהליכים הללו כלל, אלא להיפך. לאורך השנים התרחשו בפארק מספר התפרעויות המוניות, האחרונה שבהן ב-1988 כשמאות הומלסים ומכורים, שהתמקמו במקום כמעט דרך קבע, התעמתו עם שוטרים שדרשו מהם להתפנות. הפארק הפך לנטל רציני על השכונה, עד כדי כך שהוא נסגר ב-1992 - הן לשם שיפוצים והן לשם גירוש אוכלוסיות השוליים ששהו בו.
בתחילת שנות ה-90 עבר האזור, ובעיקר Avenue A שנמצא מערבית לפארק, תהליכי ג’נטריפקציה שהובילו לפיתוח הרחוב ולהחייאת הפארק. השילוב של החייאת הרחוב יחד עם תכנון נכון, הפכו את הפארק ממקום נחשל לאזור עירוני מוצלח ביותר:
[התמונה מימין - Avenue A: הרחוב מושך הולכי רגל רבים בשל בתי העסק המגוונים שבו. הפארק שואב את הולכי הרגל האלו.]
[התמונה למטה - הפארק בנוי כהמשך ישיר של רחוב 9 וכך משתלב היטב במרחב העירוני. הולכי רגל נכנסים לפארק באופן מזדמן, כדי להמשיך ללכת על רחוב 9, וכך תורמים לחיוניות והביטחון שבו.]
[למעלה - בפארק מדשאות עם עצים מפוזרים, כך שיש גם אזורים שטופי שמש וגם אזורים מוצלים. צורמת רק ההתעקשות האמריקאית לגדר את הפארק למתחמים פנימיים.]
[מפתח להצלחת הפארק, מעבר לקשר שלו עם הרחוב, הוא עירוב השימושים בתחום הפארק עצמו, באופן שמבטיח משיכת אנשים לאורך רוב שעות היום. כפי שרואים בתמונה למעלה, הפארק נותן מענה, בין היתר, לצרכיהם של מבוגרים, ילדים, בעלי כלבים והולכי רגל מזדמנים שחוצים את הפארק כהמשך ישיר לרחוב 9.]
אידיליה בצד, חשוב לזכור שהתהליך שעברה סביבתו של הפארק הביא, בצד החייאת האזור, לדחיקת תושביו המקוריים. אבל זה כאמור נושא לפוסט אחר.
היום נתבשרנו שעיריית תל אביב החליטה לא לאפשר את עריכת מסיבת הרחוב השנתית ברחוב הרב קוק.
כתושב השכונה לשעבר, אני יכול להעיד שהמסיבות האלו הן ארוע קהילתי חביב ביותר, שנועד בראש ובראשונה לעודד חיים במרחב הציבורי ולאפשר לתושבי השכונה להכיר אחד את השני (וכבר אמרנו עד כמה האזור הזה סובל מתת-פיתוח).
העילה לכאורה לאי-מתן האישור היא שמרגע שעמדת הדי ג’יי מחוברת לחשמל, נדרשים התושבים להוציא רישיון עסק. למען ההגינות אומר שלא שמעתי ממקור ראשון את עמדת העירייה, ולא ערכתי מחקר משפטי בעניין. עם זאת, על פניו, העמדה הזו של העירייה נראית מופרכת, וכנראה מבוססת על פרשנות מאד מרחיבה של המושג “עסק” שבחוק. בשל סמיכות הארועים לביטול מסיבת הרחוב בפלורנטין, אי אפשר שלא לחשוד שהסיבה האמיתית להחלטות היא פשוט שמישהו בעירייה (או במשטרה) החליט שהמסיבות הציבוריות האלו גורמות ליותר מדי כאב ראש. כנראה שמישהו חושב שהשמיים יפלו אם חלק מרחוב הרב קוק - שאורכו בקושי 150 מטר וממש לא מהווה עורק תנועה חשוב - ייסגר לתנועת רכב לחצי יום.
כדוגמה למדיניות מנוגדת לחלוטין, ראוי לציין את ה-Street Fairs שנערכים במנהטן באביב ובקיץ בכל (!) סופשבוע.
[סגירת השדרה השישית]
אני האחרון שמתכוון לעשות אידיאליזציה למנהטן, על כל מעלותיה וחסרונותיה. אבל אין ספק שהנכונות של העירייה לסגור בכל סופשבוע עורקי תנועה ראשיים - וב”ראשיים” אני מתכוון למפלצות תנועה כמו השדרה השישית וברודוויי - יכולה וצריכה להוות מקור להשראה. אמנם מדובר באירועים מסחריים, אבל לא נראה שמדובר בסוחרים גדולים (רשתות), וכן אין השתלטות של נותני חסויות על המרחב. ואצלנו - כנראה חושבים שכל מערך התנועה ה”מורכב” של הכרם יקרוס אם תתקיים, פעם בשנה, מסיבה בבלוק אחד של רחוב הרב קוק.
מהו האזור הכי נטוש במרכז תל אביב? אין ספק שהמלבן שבין הרחובות יצחק אלחנן, סמטת הכרמל, הכרמל והכובשים הוא הזוכה הגדול. לפנות ערב, עם סגירת דוכני שוק הכרמל, האזור מתמלא צחנה ומתרוקן לחלוטין מאנשים. למעשה, הוא יוצר חיץ עצום בין תושבי הרחובות שממערב לרחוב הכובשים - ובראשם דניאל ונחמיה, ובין אזור נווה צדק והחיבור למרכז העיר. צריך להיות עמיד ביותר בפני ריח כדי לעבור שם ברגל, ובעל חוש ראיה מפותח כדי להתמצא בחשכה השוררת במקום.
[גן הכובשים במרכז; צפונית לו מסוף הכרמלית והחניונים. רחוב אלחנן מדרום; הכרמל ממזרח; סמטת הכרמל מצפון והכובשים ממערב.]
סביר מאד להניח שהאזור שבתחתית שוק הכרמל הוא האזור הכי פחות מפותח במרכז תל אביב. זה לא מפתיע בהתחשב בהיסטוריה הפוליטית והתכנונית שלו. בפינה הדרום מערבית של המתחם נמצא מסגד חסן בק, שבזמן מלחמת 1948 היווה סמל ליפו הערבית, ודרומית לו שכנה השכונה הערבית מנשייה. למעשה, המתחם היווה אזור ספר על כל המשמעויות הנלוות לכך. לאחר הריסת מנשייה בשנות ה-60 וה-70, הגו הרשויות את רעיון העוועים להקים במקום מנשייה (ונווה צדק) את מרכז העסקים הראשי של תל אביב, ממש על חוף הים. למעט מספר בניינים (מתחם בית הטקסטיל) רעיון המע”ר לא התממש - ונראה שמאז הרשויות לא ממש יודעות מה לעשות עם המרקם העירוני הבעייתי שנותר. מסוף כרמלית הוקם באזור, ואמור היה להיות המקביל הדרומי למסוף ארלוזורוב. אלא, שבהתאם למדיניות קידוש הרכב הפרטי בישראל, הוקם המסוף לפי תפיסת “חנה וסע” - הדורשת את הקפת המסוף בחניונים עצומים. בפועל, החניונים משמשים בעיקר את באי חוף הים הסמוך, ואת הקונים בשוק הכרמל. בהתאם, עם רדת הערב מתרוקנים החניונים לחלוטין, השוק נסגר, ומתחם עצום עומד נטוש.
לכן, כלל לא מפתיע שגן הכובשים, שזהה בגודלו לגן מאיר(!), הוא אחד הפארקים הכושלים ביותר בעיר. ראשית, הפארק נמצא כ-100 מטרים בלבד מחוף הים. אין סיבה למי שמחפשת להעביר שעה של הפסקה מהבלגן העירוני להעדיף את גן הכובשים על פני חוף הים הסמוך. גם מי שממש מחפש דשא באזור, ימצא את גן צ’רלס קלור במרחק של דקת הליכה. שנית, אין רחובות מסביב לפארק. מצדו הדרומי כביש ללא רחוב, מצדו הצפוני הכרמלית; ממזרחו רחוב הכרמל המזוהם, שמדרכותיו מלאות בזבל; וממערבו חניון. המשמעות היא שהפארק לא מושך הולכי רגל אגביים - צריך לבוא אליו במיוחד, ובהתחשב באופי האזור, אין שום סיבה לעשות זאת.
התוצאה הבלתי נמנעת הייתה שבתחילת העשור הפארק היה מוקד להתאספות ולינה של שיכורים רבים, דבר שהרחיק אף יותר את תושבי השכונה. בשלב כלשהו מצאו בעירייה פתרון “יצירתי” - הציבו במרכז הפארק פרוג’קטורים ענקיים שמאירים את המקום לחלוטין. אבל כמו שג’ייקובס כותבת, תאורה ללא הולכי רגל שקולה לעיניים שאין מוח מאחוריהן - היא אינה משפיעה לטובה על אופיו של הפארק. ואכן, השיכורים כבר לא ישנים באור הבהיר, אך הפארק עדיין נטוש לגמרי.
רק שינוי יסודי באופי הרחובות שמסביב לפארק - ובפרט, שיפור התשתיות ועידוד פתיחת עסקים שפועלים בשעות הלילה והערב - עשויים להביא לשיפור המצב האומלל של המתחם כולו.
מחזה נפוץ באוניברסיטאות הוא שכשהשמש יוצאת, המדשאות מתמלאות בסטודנטים. המדשאות בקמפוס גבעת רם בירושלים הן דוגמה לכך. אוניברסיטת קולומביה, הממוקמת בשכונת Morningside Heights באפר ווסט-סייד של מנהטן - הגובלת בהארלם במזרחה ובצפונה - אינה יוצאת מן הכלל בעניין זה. במרכז הקמפוס כיכר ענקית, המשמשת רבים מהסטדונטים למטרה זו. עם זאת, הקמפוס עצמו אינו מרוכז, ובדומה לאוניברסיטאות רבות פקולטאות שונות מפוזרות ברחובות שמסביב. כך, למשל, בתי הספר למשפטים ולעבודה סוציאלית ממוקמים מזרחית למרכז הקמפוס, מעבר לרחוב אמסטרדם הראשי. מזרחית לבניינים אלו נמצא פארק ענקי בשם מורנינגסייד פארק.
בחלקה השמאלי של תמונה ניתן לראות את הכיכר המרכזית של האוניברסיטה; את רחוב אמסטרדם מימין לכיכר; לאחריו בניינים נוספים של האוניברסיטה (הפקולטה למשפטים, יחסים בינלאומיים ובנייני מינהלה); מימין מורנינגסייד פארק והבתים הראשונים של מרכז הארלם.
ניתן היה לצפות כי מורנינגסייד פארק יהיה גדוש בסטודנטים בשל קרבתו הרבה לאוניברסיטה. בפועל, כבר כשחיפשתי דירה באזור, הופתעתי לגלות כי העצה הנפוצה ביותר הייתה “Stay away from Morningside Park!”, בצירוף שניים-שלושה סיפורים על מקרי התקיפה והשוד הנפוצים שם. אכן, ובאופן קיצוני ביותר, אף סטודנט לא פוקד את הפארק הזה, ורבים עוקפים אותו מדרום ומצפון אם הם גרים מזרחית אליו.
גורמים רבים מסבירים את העובדה הזאת - גורמים שניתן ללמוד עליהם הן מההיסטוריה של השכונה והן מהסתכלות על הפארק, המבנה שלו והקשר שלו עם הרחובות סביבו.
ראשית, אין להתעלם מהניגוד שבין קולומביה, מוסד אליטיסטי ו”לבן”, לבין השכונה שממזרח וצפון לו - הארלם. במשך עשורים ניתשים מאבקים רבים בין האוניברסיטה לבין תושבי הארלם, אשר נסבים סביב תוכניות הפיתוח של קולומביה, שכללו וכוללים עדיין פרוייקטים של “פינוי ובינוי”, שמערבים הזזת אוכלוסיה ענייה מהאזור לדיור ציבורי מרוחק. אכן, קולומביה והרחובות הסובבים לה מרגישים מנותקים לחלוטין מהאזור בו הם נמצאים - באופן שמזכיר, אמנם באופן מתון יותר, את הניתוק של קמפוס הר הצופים בירושלים משייח’ ג’ראח וג’בל מוכבר ועיסוויה. במובן זה משמש הפארק, בפועל, חיץ יעיל ביותר בין האוניברסיטה לבין חלקה המרכזי של הארלם.
הפארק הוקם בסוף המאה ה-19, בד בבד עם הגעת קולומביה לאזור, על הצלע המסולעת של הרמה עליה בנויה השכונה מורנינגסייד הייטס. המוטיבציה להקים את הפארק הייתה לחסוך בעלויות סלילת רחובות בתוואי השטח הקשה. כפי שטוענת ג’ייקובס, הקמת פארק לכשעצמה אינה יכולה להוות פתרון קסם לבעיות כאלה ואחרות - כדי שפארק יצליח עליו לעמוד בתנאים מסויימים, מעבר להיותו ירוק. בקצרה, פארק יהיה מצליח ככל שהרחובות מסביבו מוצלחים יותר - היינו, רחובות המשמשים הולכי רגל ברוב שעות היממה. אם הרחובות סביב הפארק נטושים - גם הפארק יהיה נטוש, ובהתאם לכך יאכלסו אותו גורמים שליליים, כפי שקורה במורנינגסייד פארק.
זהו מבט ממזרח על מורנינגסייד פארק. כפי שרואים מיד, הפארק מבודד מהאוניברסיטה באמצעות חומה של בנייניים גבוהים, אשר מפנים את חלקם האחורי אליו. הרחוב שבין הבניינים והפארק אינו כולל בתי עסק או אטרקציות אחרות, מה שמונע מהולכי רגל להגיע אליו. בתמונה ניתן גם לראות את המורד התלול עליו בנוי הפארק, טופוגרפיה שמקשה עליו להיות מקום מושך לג’וגינג וטיולים, אך מספקת מקומות מסתור למכביר לסוחרי סמים ושאר טיפוסים מפוקפקים.
מאפיין נוסף של פארקים מוצלחים הוא הגיוון שבהם. במורנינגסייד, מנגד, רובו המוחלט של הפארק מאופיין בעצים צפופים, המסתירים את השמש ומונעים בעדו להיות מוקד משיכה בימי האביב והקיץ.
לבסוף, גם הרחוב המזרחי לפארק (נראה כאן בתמונה) הוא רחוב רחב של בתי מגורים בלבד - רחוב ללא הולכי רגל רבים, שבדרך כלל נטוש החל משעות הערב המוקדמות.
אלו הם עיקרי הגורמים שהביאו את הפארק הענק הזה, הממוקם בצמוד לאוניברסיטה גדולה, להיות אזור עירוני מת. ככזה, הוא משמש היטב כדי להפריד בין האוניברסיטה והשכונות הקשות שמסביבה. הוא מהווה ביטוי, סמלי ופיזי, של פערים חברתיים וכלכליים, כמו גם של תכנון אורבני קלוקל.
בלוג זה עוסק בניתוח מקומות עירוניים בהשראתה של ג’יין ג’ייקובס.
הכותבת האמריקאית ג’יין ג’ייקובס חוללה מהפכה בתחום התכנון העירוני בשנת 1961, כאשר יצא ספרה The Death and Life of Great American Cities. ג’ייקובס, שנעדרה כל הכשרה פורמאלית בתחום, הצליחה לפרק לגורמים מיתוסים רבים שנתפסו כמובנים מאליהם בעולם התכנון, וכל זאת בדרך של צפיה בסביבה העירונית בה היא חיה, ללא מחקרים אמפיריים כבדים ועמוסים בז’רגון מקצועי. בין היתר, הפריכה ג’ייקובס את המיתוסים הבאים: התפיסה כאילו פארקים ציבוריים, בפני עצמם, הם גורם חיובי בסביבה העירונית; התפיסה לפיה פרוייקטים אשר בנויים עם הגב לכיוון הרחוב משפרים את הביטחון ואיכות החיים של תושביהם; הגישה כי ערים הן מקום רע לגידול ילדים, ועוד.
אם ניתן לתמצת בפשטנות את השורה התחתונה של הספר, הרי שמסקנתו היא שהצלחתו של מרקם עירוני - בין אם רחוב, פארק, או שכונה - תלויה בראש ובראשונה בנוכחות של הולכי רגל ברחובות, לאורך רוב שעות היום. אלו מספקים ביטחון, מגע אנושי ומהווים שוק המאפשר פיתוח כלכלי. נוכחות כזו מושגת על ידי עירוב שימושים, עירוב אוכלוסיות, תכנון מוטה לטובת הולכי רגל ועוד.
כך, בשפה פשוטה וברורה, הסבירה ג’ייקובס מדוע מקומות עירוניים מסויימים מצליחים, ומדוע אחרים נכשלים. לדעתי, ההישג הדרמטי של הספר טמון בכך שהוא נותן לאנשים חסרי הכשרה בנושא - בין אם קובעי מדיניות, אקטיביסטים, או סתם סקרנים - כלים לנתח את הסביבה שמקיפה אותם. בהתאם, כותב הבלוג אינו אדריכל או מתכנן. אני עורך דין, כרגע לאחר שנת לימודים לתואר שני דוקטורנט באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. התמחותי היא במשפט ציבורי, משפט בינלאומי וזכויות אדם. לכן, תכנון עירוני מעניין אותי בעיקר - אבל לא רק - בשל ההשלכות שיש לו על פערים חברתיים וזכויות - חברתיות ואזרחיות.
לסיכומים מעמיקים יותר של תורתה של ג’ייקובס מומלץ לקרוא את הכתוב בקישורים הבאים:
תגובות אחרונות