הרחובות של ג’יין

במקום לנסות לצמצם נזקים, עיריית מודיעין מעלה על נס את התכנון הקטסטרופלי של ה”עיר” הזו. מתוך אתר העירייה:
“תכנון איכותי
העיר מודיעין מתוכננת בארבעה רבדים ייעודיים עיקרים: אזור המגורים, מרכז העסקים הראשי, פארק המלאכה ואזור התעסוקה. כל האזורים טובלים בירק.
האדריכל משה ספדיה שרטט תכנית מתאר מתוכננת היטב, עיר המשתרעת על פני 50,000 דונמים, חציים שטח בנוי וחציים ירוק. לפי תכנית המתאר, העיר נועדה לאכלס כרבע מיליון תושבים.
ששת מתחמי המגורים הראשונים בנויים סביב ליבת העיר - מרכז העסקים העירוני (מע”ר), שנועד ליצור דופק פועם בלב העיר. מרכזים מסחריים קטנים פזורים ברחבי שכונות המגורים. פארק עירוני ובו אגם מים אקולוגי ואטרקציות שונות קורם עור וגידים בלב העיר.”
כל אחד מהקטעים המודגשים בתיאור מייצג טעות תכנון קולוסאלית וארכאית הראויה לפוסט בפני עצמה: הפרדת שימושים; הקמת פארקים שאינם מושכים הולכי רגל; יצירת “לב עיר” מלאכותי ונגיש רק ברכב; צפיפות עירונית נמוכה; ובניית מרכזים מסחריים במקום רחובות מגוונים וחיוניים.
דבר אחד טוב ייצא אולי מהניסוי הזה: יכול להיות שתושבי ערים ותיקות יותר יתחילו להעריך את הרחובות הטובים (או בעלי הפוטנציאל) שיש בהן - כגון רחובות כצנלסון ווייצמן בגבעתיים; רחוב יפו בירושלים; ורחוב דיזנגוף בתל אביב - והכל לעומת האין-רחוב המוחלט של מודיעין. גם זה משהו.  

פעמים רבות, כדי להבין מדוע רחוב, הנמצא לכאורה בסביבה תוססת וחיה, הופך “מת”, די להסתכל בבנייה שסביבו. דוגמה מאלפת ניתן למצוא בפרוייקט בשם “וושינגטון סקוור וילג’” אשר נמצא בלב אזור הוילג’ במנהטן:

[גבולות הפרוייקט מסומנים בצהוב; במרכז הפרוייקט עובר רחוב בליקר; גבולותיו הצפוניים והדרומיים הם רחובות 3 והאוסטון בהתאמה, המזרחייים והמערבים הם רחובות מרסר ולה גוארדיה.]
הפרוייקט נבנה בסוף שנות ה-50, ומייצג באופן מובהק את הגישה שג’ייקובס מגדירה כ “Radiant Garden City” - גישה הרואה ברחוב העירוני מקום שיש להימנע ממנו, וגורסת כי ניתן להשיג איכות חיים גבוהה כאשר בונים מגדלים ומקיפים אותם בפארקים. בנייתו של הפרוייקט נעשתה בשיטת ה”פינוי בינוי”. לצורך כך, פונו שלושה בלוקים שלמים (!) שבהם היו שימושים מעורבים (הבלוקים המקוריים היו בנויים באופן זהה לאלו שנמצאים כיום מצידיו של הפרוייקט, ואותם ניתן לראות בתמונה). החל משנות ה-60 משמש הפרוייקט למגורי סטודנטים וסגל של אוניברסיטת NYU. פרטים נוספים (כולל על המאבק המוצלח של תושבי השכונה נגד האוטוסטרדה שאמורה הייתה להיבנות כדי לשמש את הפרוייקט) ניתן למצוא כאן.
כאמור, הפרוייקט נמצא בלב הוילג’ - אחד האזורים המוצלחים בניו יורק, תודות לעירוב השימושים שבו והבלוקים הקצרים המאפיינים אותו - ועל כן הוא מהווה דוגמה טובה כיצד סוג הבנייה הזה עלול להחריב את המרחב האורבני, אף כאשר הוא ממוקם באזור מוצלח מאד. מהחיוניות של רחוב בליקר (אשר נקטע על ידי הפרוייקט) ניתן להתרשם דרך Street View של גוגל:

View Larger Map
באופן לא מפתיע, הרחובות שמסביב לפרוייקט סובלים מגלי ההדף שהוא יוצר. כמו רוב הפרוייקטים מהסוג הזה, המגדלים תוכננו כדי לייתר כל מגע של דייריהם עם הרחוב. לכן, המגדלים בנויים מעל חניון המכיל 650 מקומות, המאפשר לדיירים לדלג מעל הרחוב הישר לתוך דירותיהם. בנוסף, למגדלים כלל אין חזית לרחוב, משום שהם מוקפים בגדרות ופארקים:
[מימין: זוהי הגדר המפרידה בין הרחוב והפרוייקט;]
[למטה: הגדר נקטעת רק כדי לאפשר פתח כניסה למגרשי החנייה התת-קרקעיים.] הצירוף של הגדר והחניון התת-קרקעי אכן מספק לדיירי המגדלים סביבה סטרילית מהרחוב, אך זאת במחיר כבד של הריסת המרחב האורבני שמסביב.
המשמעות המיידית היא שהרחובות הללו סובלים מנפח תנועה מצומצם ביותר של הולכי רגל, ביחס לאלו הסמוכים להם. את ההבדל ניתן להרגיש בקלות: בניגוד לאווירה הנעימה שבשאר רחובות הוילג’, אזור הפרוייקט מדכא; לדבר יש אף תוצאות כלכליות מוחשיות, המתבטאות בריבוי העסקים הכושלים והמוזנחים שמסביב. כמה דוגמאות מרחוב לה גוארדיה שממערבית למגדלים:



הדבר ברור: אי הצלחתם של העסקים המצולמים למעלה נובעת ישירות מהחרבתו של הרחוב ומנפח התנועה הדל בו. לא עובר זמן והרחוב הנטוש מזמין פעילויות מפוקפקות - וכך הרחוב הופך ל”נבואה המגשימה את עצמה” - דיירי המגדלים רואים את הרחוב העלוב והמרתיע וכך מצדיקים לעצמם, בסוג של מעגל קסמים, את הניתוק ממנו. בהתאם, הדבר מעודד ייזום של פרוייקטים דומים נוספים אשר רואים ברחוב “אויב”. לדעתי זוהי מסקנה פשוטה מאד, ובניגוד למצבים רבים אחרים, מייצגת מצב אשר ניתן לחיזוי בקלות כאשר מתכננים מתחמים עירוניים. אני בטוח שבחינה של מתחמים דומים תביא למסקנה זהה. אשמח לשמוע על דוגמאות נוספות.

הקומות העליונות במגדלים הללו ממותגות, בחוסר טעם רב, בשם “Nobility Floors” - היינו, “קומות האצולה.” בחוסר טקט מאלף חושפים המפרסמים את התפקיד אותם הם מייחסים למגדלים - יצירת סביבה מנותקת מה”המון” (קרי: הרחוב) לתושביהם ה”אצילים.” לא בכדי בחרו בשם “אצולה.” “אצולה” משקפת סטטוס פאודלי קשיח, בלתי ניתן לשלילה ולאו בר השגה. חבל רק שהמבנים ה”אציליים” הללו יוצרים מפגעים אורבניים מהם סובלים הוסאלים שברחוב למטה.

תל אביב היא עיר שמנסה להגדיר את עצמה באובססיביות. השאלה “מיהו תל-אביבי” ומה תל אביב מייצגת כבר נטחנה מכל הכיוונים. אז גם אני אתרום לטחינה. מה שבטוח, בין אם מחזיקים בדעה ש”המיתוס התל אביבי” הוא פרוייקט הדגל של מחיקת הזהות הערבית “השחורה” של המרחב, ובין אם רואים בתל אביב פסגת ההישג ההומניסטי של התנועה הציונית שמייצג את ישראל “האמיתית”, לא ניתן להתעלם מהעובדה שתל אביב, בפועל, שונה באופן מהותי מהמרחב שמסביבה. אפילו נקבל את הטענה כאילו תל אביב מייצגת את “ישראל” או “הציונות” ה”אמיתית,” ולכן אינה יכולה להיתפס כניגוד לישראל, עדיין אין מנוס מלהכיר בכך שתל אביב נבניתה ועודנה נבנית על אתוס ה”שונות” - אם לא מהמדינה שסביבה, אז לפחות מהמרחב המזרח תיכוני שסובב את ישראל. זוהי עובדה, היא לא תשתנה בקרוב, ולדעתי אין משמעות מויחדת לדיון במוסריות או בחוסר המוסריות של הדבר. זאת, בין היתר, משום שעצם הדיון רק הופך את תל אביב ליותר ליברלית, ובאופן פרדוקסלי, אף יותר מנותקת מהמרחב המזרח תיכוני.
פילוסופיה בצד, לדעתי הדיון הזה יכול לשפוך אור על ההשוואה שמשום מה נעשית לעתים קרובות בישראל - תל אביב כסוג של ניו יורק בזעיר אנפין.
ההשוואה הזו נדחתה ובצדק כאן. אבל תל אביב שונה מניו יורק לא רק בשל ההבדלים הפיזיים/תכנוניים/כלכליים הכה ברורים. היא שונה, ולאו דווקא לרעה, גם לאור שני הבדלים “מטהפיזיים” מאד משמעותיים:
1. בעוד שניו יורק היא עיר ממוסדת לחלוטין, עד כדי כך שאפילו המסגרות הרדיקליות והחתרניות ביותר הן בעצם דבר מאד מוסדר, תל אביב היא עיר דינמית ומתפתחת;
2. בעוד שניו יורק יושבת בנוחות בלב החוף המזרחי הליברלי של ארה”ב, תל אביב נאבקת על זהותה הליברלית עם סביבתה המיידית.
בהקשר זה, אם חייבים לבצע השוואות, יצא לי לבקר באוסטין שבטקסס לפני כמה שבועות. לאחר הסתובבות קצרה ברחובות, הדמיון לתל אביב - ברוח ובמידה מסויימת גם במראה - היה יוצא דופן.
ראשית, כמו תל אביב (ובניגוד לניו יורק), אוסטין היא עיר בהתפתחות. כמו תל אביב, היא עיר מובילה בהגירה חיובית. כמו תל אביב, היא מתמודדת עם מגדול מואץ במרכזה:

שנית (ויותר מעניין), לדעתי את הדינמיות הרבה שלה שואבת אוסטין מאותו מקור שמספק לתל אביב את איכויותיה - הרצון להתבדל מסביבה לא ליברלית (למרות שאני עדיין מאמין שהאוכלוסייה הממוצעת בישראל ליברלית יותר מזו שבטקסס). כמה מילים ממש לא ממצות על טקסס בהקשר זה:
1. טקסס מובילה את ארה”ב בפער עצום במספר הוצאות להורג.
2. ברק אובמה הפסיד בטקסס בגדול (למעט באוסטין ובשאר הערים הגדולות).
3. בטקסס יש לא מעט אנשים שהסטיקרים הבאים משקפים את דעותיהם (הדלת הזו צולמה במקום בשם Bandera Gun Club):

4. פוליטקלי קורקט וסובלנות זה לא הצד החזק שם (זהו שלט “הומוריסטי” במטווח):

5. מיליטריזם אמרנו?

לאור זאת, כהשסיסמה הרשמית של בעלי העסקים העצמאיים באוסטין היא “Keep Austin Weird“, כוונתם היא, בין היתר, להביע את שאיפתם לשמור את אוסטין “משונה” ביחס לסובב אותה, גישה שמזכירה את ההנאה שמוצאים חלק מהתל אביבים בביצוע השוואות לא מחמיאות עם מקומות אחרים בישראל.
שתי תמונות להמחשה (לצערי תמונות שתפסו את ה”תל אביביות” של אוסטין בצורה מובהקת יותר נעלמו במעמקי כרטיס הזיכרון הלא-אמין של המצלמה שלי. תיאלצו להאמין לי):
[גאווה באוסטין. כמו תל אביב, אוסטין משתמשת במאבק ה-LGBT כדי להבליט את הליברליות שלה במרחב.]

[חלון ראווה. כמו תל אביב, אוסטין מעלה על נס ובהתרסה את ה”נורמליות” שנתפסית כדקדנטית מסביבה.]
השוואות בין ערים הן דבר מאד בעייתי לאור המשתנים הרבים כל כך הייחודיים לכל עיר. עם זאת, בהחלט ניתן לקבוע קטגוריות לערים. נראה שתל אביב, כמו אוסטין, נכנסת בקלות לקטגוריה של ערים ליברליות הנמצאות במאבק זהות עם סביבתן - בין אם המיידית ובין אם הרחבה יותר.

אחד התנאים שג’ייקובס מציגה להיווצרותה של רקמה עירונית טובה הוא קיומם של “בלוקים קצרים” במרחב העירוני. המושג “בלוק” משמעותו שטח בנוי התחום ברחובות, כאשר בדרך כלל לא ניתן לעבור דרך השטח הבנוי מרחוב לרחוב, אלא אם הולכים עד לקצה הבלוק.
מדוע בלוקים קצרים תורמים לעירוניות?
הנחת היסוד היא שעירוניות טובה מבוססת על גיוון, המביא לנוכחותם של הולכי רגל רבים ברחוב - לאורך רוב שעות היממה. גיוון דורש את נגישותו של המרחב העירוני לאותם הולכי רגל - אלו שבאים במתכוון למקום מסויים, וביתר שאת - הולכי רגל “אקראיים” שנקרים למקום מסויים באופן מזדמן, בדרכם למקום אחר. כאשר ישנם יותר הולכי רגל “אקראיים,” כך נחשפים בתי עסק הנמצאים ברחוב ליותר לקוחות פוטנציאליים - תנאי הכרחי לשגשוג.
נבחן, לאור הנחה זו, את “התנהגות” הולכי הרגל בבלוקים ארוכים (דיאגרמה דומה - אך לא זהה - ניתן למצוא בספרה של ג’ייקובס).

בדיאגרמה אנו רואים שלושה בלוקים ארוכים. כתוצאה ממבנה זה, כאשר הולכת רגל תצא מנקודה A (למשל - דירה) לנקודה B (למשל - תחנת אוטובוס), היא תמיד תבחר באותה דרך בדיוק. בהתאם, היא לעולם לא תבוא במגע אקראי עם אנשים או בתי עסק הנמצאים בנקודות אחרות בבלוק, אלא אם תלך לנקודות אלה במתכוון. התוצאה היא כי השוק הנגיש לבתי העסק הללו מצומצם באופן משמעותי.
ומה כאשר הבלוקים קצרים?

במצב זה יש להולכת הרגל פי 4 אפשרויות להגיע לנקודה B, ומשמעות הדבר היא כי בתי עסק וגורמים אחרים המצויים לאורך מסלולים אלה יהיו בעלי פוטנציאל חשיפה גבוה הרבה יותר. בהתאם, סביר להניח שהם יהיו מצליחים ומגוונים יותר, וכך יתפתח עירוב שימושים בריא.
ניתן בקלות למצוא דוגמאות רלוונטיות אצלנו.

בתמונה למעלה האזור המרכזי של פלורנטין. עיון בתמונה מגלה אולי מדוע הפך רחוב פלורנטין לרחוב חי המהווה את מרכז השכונה. רחוב פלורנטין מסומן באדום. ניתן לראות שהוא עובר בין בלוקים שאורכם כ-40 מטר בלבד (רחובות ויטל, בן עטר, בנבנישתי, וושינגטון והקישון). מנגד, הרחובות המקבילים לו מצפון - קורדוברו פרנקל ווולפסון, לפי הסדר - מחולקים לבלוקים ארוכים יותר (כ-160 מטרים). ובהתאם, רמת הפיתוח והגיוון בהם יורדת בהדרגה ככל שמרחיקים מרחוב פלורנטין. אך זהו מצב בהחלט נסבל. לקטסטרופה אמיתית אין צורך להרחיק יותר מדי, תמיד ניתן לסמוך על ה”עיר” מודיעין שתספק דוגמאות למכביר:

אורך ה”בלוק” (או שמא אמבה?) המסומן באדום הוא כ-600 מטרים (!!!) בכל צד. מובן מאליו שאף אדם הגר בחלקו הצפוני לא ילך במקרה לחלקו הדרומי. אך הדבר לא מפתיע, משום שמודיעין תוכננה לכלי רכב ולא להולכי רגל, ובהתאם לכך רמתה האורבנית נמוכה ביותר (בהקשר זה, ראו את הניסוי בבני אדם הקרוי “בלוק רבע הקילומטר” בבאר שבע).
באופן אסוציאטיבי, הבלוק המודיעיני הזה הזכיר לי בצורתו מבנה של התנחלות טיפוסית, המורכבת אף היא מבלוקים ארוכים - בדיוק כדי למנוע אפשרויות מעבר ברגל, בין היתר מסיבות בטחוניות:

לסיכום -לבלוקים קצרים השפעה מכרעת על אופיו של הרחוב - השפעה שראוי שתלקח בחשבון בכל הליך תכנוני.

בהמשך לפוסט הקודם, מומלץ לקרוא את הפוסט הזה מאת פרופ’ אדריכל הלל שוקן, מתוך הבלוג של עמותת מרחב.

אלפי פוסטים ברחבי הבלוגוספירה נכתבו לעניין הדיון האלמותי “מגדלים כן/לא.” בדרך כלל, התגובות הממסדיות (ממסד ההון + ממסד השלטון) לקריאות המחאה נגד המגדול, מציגות את המחאה ככזו הלוקה ב”הבסה עצמית.” המבנה “הלוגי” של הטיעון הממסדי הבסיסי הוא כזה:
1. התנועות הירוקות רוצות לקדם נושאים סביבתיים, ביניהם הגנה על שטחים פתוחים;
2. הגנה על שטחים פתוחים מחייבת בנייה לגובה;
3. התנועות הירוקות מתנגדות לבניית מגדלים;
4. על כן, התנועות הירוקות מסכלות את ההגנה על שטחים פתוחים.
זהו טיעון דמגוגי כמובן. התנועות הירוקות, ובהקשר שלנו התנועה האורבנית, כלל אינן מתנגדות לבנייתם של מגדלים באשר הם. להפך, צפיפות (במובנה האורבני - כמדד למספר תושבים לשטח מסוים, לא כמדד למספר נפשות לחדר) היא אחד התנאים הבסיסיים ליצירת סביבה אורבנית מגוונת ובריאה. התנועה האורבנית, שהנחת היסוד שלה היא שרחובות מגוונים ושוקקים הם תנאי מחייב ליצירת סביבה עירונית טובה, תצא נגד מגדלים בעיקר כאשר אלו בנויים או ממוקמים באופן המביא להחרבת חיי הרחוב תחתם.
כמובן, ניתן להיכנס לדיון תאורטי אינסופי בעניין. במקום זאת, בחרתי להביא דוגמאות לשני מגדלים ששומרים על קשר בריא עם הרחוב. הדוגמה הראשונה היא מגדל באזור היסטורי; השנייה עוסקת במגדל באזור מסחרי.
הראשון הוא מלון ה-Mariott ברחוב Canal בניו אורלינס - רחוב היסטורי שמהווה גבול דרומי לאזור ה-French Quarter המפורסם.
המלון עצמו הוא מגדל בן כ-30 קומות. עם זאת, המגדל כלל אינו מורגש ברחוב משום שהבניין ההיסטורי שעל גביו בנוי המגדל נשמר לחלוטין ומשמש ככניסה למלון. חשוב להבחין: המבנה ההיסטורי לא שומר רק בתור “פלקט” בחזית המגדל, אלא שהוא נשמר כמבנה אוטונומי וחי.

בתמונה ניתן לראות את המלון. שמו לב למגדל הלבן שאת קומותיו הראשונות ניתן לראות בפינה השמאלית העליונה של התמונה - זהו המגדל בן 30 הקומות הבנוי על גבי המבנה ההיסטורי - מגמה אחת מאחורי חזית הרחוב. תמונה נוספת ניתן למצוא כאן.
עם זאת, יש לזכור שבניית מגדלים מאחורי חזית הרחוב באזורים היסטוריים - בעוד שהיא מהווה פתרון טוב לשימור חיי הרחוב - צריכה להישקל בזהירות רבה, משום שביכולתה להביא להפרת האיזון ההיסטורי בדרכים אחרות. למרות זאת, אין ספק שמדובר בפיתרון שמהווה את “הרע במיעוטו.”
הדוגמה השנייה עוסקת בבניה בריאה של מגדל באזור עסקי ברובו, בו מתקיימת פעילות רחוב שוקקת של הולכי רגל. מדובר במגדל באזור טיימס סקוור במנהטן. (התנצלותי על הניסיון המסורבל משהו לחבר שתי תמונות לתמונה אחת הממחישה את כל גובהו של המגדל)

הצלחתו של המגדל הזה, כמו רבים אחרים במנהטן, “לחיות” במרחב בו הוא מצוי מבלי להשפיע עליו בצורה הרסנית טמונה בקשר של קומתו התחתונה עם הרחוב. כפי שרואים בתמונה, הקומה התחתונה פשוט מהווה המשך ישיר של הרחוב, ללא רחבות לובי בומבסטיות שמשום מה מאד מקובלת בארצנו. כך, המגדל כמעט ואינו מורגש על ידי הולכי הרגל, ואינו מחריב את המגוון שבחיי הרחוב.
לסיכום - בבואנו לדון בשאלת המגדלים, ראוי לדייק: השאלה אינה “מגדלים - כן/לא” אלא “מגדלים - איך.”