הרחובות של ג’יין

כבר כמה שנים שגן החשמל נחשב המתחם החם של מרכז תל אביב המתפשט דרומה. נראה שהעניין נבלם בנקודה כלשהי - הפאבים במקום נפתחים ונסגרים; לא נראה ששיפוץ הבתים באזור מתקדם; רק הלבונטין 7 - מוסד תרבות מעולה - משדר יציבות לאורך זמן. לכאורה זה לא אמור היה לקרות, שהרי מדובר באזור מרכזי, עם מאפיינים אורבניים בריאים וביניהם חזיתות בקו הרחוב ופארק קטן הממוקם בין רחובות שאמורים להיות מלאים בבני אדם. אז מה קרה? נראה שדווקא מי ש”החיו” את המקום הם גם אלה שעלולים להביא לקריסתו המחודשת. אלו הם מעצבי הבגדים שפתחו - בהמוניהם - חנויות במתחם. וכל כך למה? משום שהם מייצגים את כשל השוק שעלול לקרות כאשר אזור עובר פיתוח טרנדי ושטחי (אם תרצו - ג’נטריפיקציה טרנדית), והוא הכשל של הפרדת שימושים מחודשת. קודם האזור סבל מהפרדת שימושים שקשורה (אם איני טועה) בבתי מלאכה וחנויות עלובות שלא משכו הולכי רגל, אז כיום - לאחר ריצת האמוק של המעצבים למקום - המתחם סובל מייחוד שימושים של חנויות מעצבים. אולי זה יותר אסתטי מבתי המלאכה, אבל זה לא בהכרח מביא יותר הולכי רגל, להפך. הולכי הרגל במתחם יהיו בעיקר מי שמגיע במיוחד לחנויות המעצבים - קונספט בעייתי ביותר היות שמדובר בחנויות יקרות יחסית שאינן פונות, ככלל, לקהל הרחב. זאת ועוד - שינוי בהרגלי הצריכה של קוני הבגדים אף עלול להביא לקריסה מהירה של כלל המתחם.
באמצע השבוע, בשעות העומס, ספרתי 12 (!) חנויות מעצבים ברחוב לבונטין בלבד, ואולי מספר זהה של הולכי רגל (בספירה מאד נדיבה). כך המקום נראה:

אם כן, מתחם המעצבים במקום הופך את גן החשמל למרחב של שימוש ייחודי. מספיק ששני בתי קפה יפתחו ברחוב לבונטין והדבר יכול להשתנות מהקצה אל הקצה - אך בינתיים, יש סיבה לדאגה.

דומה שאין מילים שבכוחן להביע את עוצמת הזעזוע מהרצח בטיילת תל ברוך. הרבה נכתב על ההידרדרות המוסרית לכאורה בחברה הישראלית אשר עומדת מאחורי האירועים האלה. בנוסף להידרדרות זו (ככל שכזו קיימת), תכנון עירוני לקוי תורם גם הוא להגדלת היתכנותם של אירועי אלימות. למשל, מדיניות המתחמים שמנהיג ראש עיריית תל אביב - ובפרט המתחם המזעזע ביד חרוצים - יוצרת הפרדת שימושים, שממנה ועד אלימות הדרך קצרה מאד. 

אחד מהתחומים המרתקים והמתפתחים היום בקרימינולוגיה עוסק בקשר שבין תכנון ובין פשיעה. המקרה בתל ברוך מספק לנו הדגמה חיה ועצובה. לא הייתי בטיילת החדשה, אך ממאמר הדעה של גדעון לוי עולים כמה דברים מעניינים בהקשר הזה:

“מותר להניח שגם בליל הרצח היו אנשים בטיילת, לפחות בחלקה הצפוני יותר. התנועה כאן הולכת ומידלדלת ככל שפונים דרומה, עד לשער החסום של תחנת הכוח, המכשול האחרון שמפריד בין צפון העיר לדרומה. אולי היו כאן עדי ראייה לרצח, ואולי רק כלבי האשמורת של שדה דב, הקשורים באכזריות בשלשלות ברזל, היו העדים האילמים היחידים למה שקרה כאן, לאזרח קרפ הנמלט על נפשו. אמש הם התבוננו בעוברים ושבים באדישות. ממסלול הדם של אריה קרפ נותרו רק כמה כתמים מכוסים בחול.” [ההדגשה שלי]

אם כן, מדבריו של לוי אנו לומדים שבאזור הרצח ישנה תנועה דלילה של הולכי רגל - עובדה שתמיד תורמת לחוסר ביטחון. ומדוע התנועה דלילה? בשל ה”שער החסום של תחנת הכוח, המכשול האחרון שמפריד בין צפון העיר לדרומה.” היינו, תחנת הכוח הופכת את חלקה הדרומי של הטיילת לאזור ספר פנים עירוני - אשר תמיד מועד לפורענות בשל קרבתו לאזור שבו נעשה שימוש ייחודי בלבד (תחנת הכוח, אשר מרחיקה הולכי רגל).

חובתו של מתכנן עירוני, כעובד ציבור, לשקול במערכת השיקולים שלו את האינטרס הציבורי לביטחון - החובה הבסיסית ביותר שעל מדינה לספק לאזרחיה ותושביה. ביטחון אין משמעותו הצבת שוטר בכל פינה, אלא גם תכנון עירוני המקדם עירוב שימושים ונוכחות של הולכי רגל - מונעי הפשע היעילים ביותר. מקומות כמו המפגש בין הטיילת לתחנת הכוח מחייבים התייחסות תכנונית לשיפור המצב. בהנחה שהזזת תחנת הכוח אינה על סדר היום, נדרשת מחשבה יצירתית. אשמח לשמוע רעיונות. 

והפעם עוד שלוש דוגמאות לקשר בין מגדלים בתל אביב לבין הרחוב שתחתם, והדגמה של השפעתם על תנועת הולכי הרגל שבקרבתם. נוכחות מצומצמת של הולכי רגל על מדרכות מסמלת את התקרבותה של קריסה אורבנית, משום שהיא משפיעה לרעה על שרידותם של השימושים שברחוב, ועל תחושת הביטחון הכללית של התושבים - דבר שמוביל, כמעגל קסמים, להמשך התפוררות הרחוב.

המגדלים בהם נדון ממוקמים, בסמוך זה לזה, בסביבות שדרות רוטשילד - שניים על השדרה עצמה, ואחד ברחוב שד”ל, מספר מטרים מהשדרה. שניים מהם מציגים את הפסול באופן בנייתם של מגדלים בישראל - לפחות בכל הקשור עם יחסי המגדל והרחוב - ובעיקר, בהקשר זה,  את האופנה המפוקפקת של בניית מרחבי כניסה סטרילים אשר יוצרים “חורים שחורים” ברחוב. המגדל השלישי מהווה דוגמה לכך שאפשר גם אחרת. 

המגדל הראשון הוא חדש יחסית - מגדל הבנק הבינלאומי. בתמונה מימין  אנו רואים את רחבת הכניסה העצומה של המגדל. לא ברור את מי הרחבה הזאת אמורה לשמש, בין היתר, משום שכרגע אין בה ספסלים או דבר אחר הרומז על כך שהיא אמורה לשרת בעתיד מישהו מעבר למעטים שנכנסים למגדל (בהנחה שלא כולם מחנים את הג’יפים שלהם בחניה שמתחת ונכנסים ישר דרך המעלית). מה שכן ברור הוא שהרחבה הזאת למעשה “נגסה” ברחוב - וכמובן שכל מעשי שימור הבית שברקע, שימור ראוי בפני עצמו, אינם יכולים לפצות על הנזק הזה. ניתן היה לומר כי הרחבה תשמש אולי את הולכי הרגל שבשדרה - אך מעבר לעובדה שאין בה כל רהיט רחוב שאמור לעודד שימוש שכזה, הרחבה אף מופרדת מהרחוב באמצעות מספר מדרגות, אשר סותמות את הגולל על סיכויי הפיכת הרחבה למעין כיכר עירונית.

הדוגמא הבאה היא ממגדל אלרוב, הממוקם בסמוך למגדל הבינלאומי,  מעבר לרחוב שד”ל. גם כאן, אמנם בזעיר אנפין יחסית לבינלאומי, המגדל מציג רחבת כניסה סטרילית, ובהתאם לכך הרחוב שליד משמש בעיקר לחניה של קטנועים. שני המגדלים הללו - או ליתר דיוק, הקשר שלהם עם הרחוב - מייצגים תפיסה ארכאית לפיה תפקידו של המגדל הוא לנתק את יושביו מהרחוב “המפחיד” שלמטה. חס וחלילה שמא בכירי הבינלאומי יתחככו באנשים המיוזעים המצטופפים בכניסה לבניין - נתקין להם רחבה סטרילית שבה לא תפגע האוטונומיה הפיזית שלהם. מעניין שאפילו האמפייר סטייט בילדינג - שנחשב למגלומני ביותר בתקופתו - לא כולל רחבה עד כדי כך מנותקת. לעומת זאת, מהצד השני של השדרה, בדיוק ממול, ממוקם מגדל ציון - כן, המגדל של מקס ברנר - אשר מציג גישה שונה בתכלית:

בניגוד לשני המגדלים הקודמים, מגדל ציון (בתמונה למעלה) יוצר חזית לשדרה, ובה בתי עסק פעילים. בתי העסק אף יוצרים עירוב שימושים בריא - חנות בגדים, בנק, ובית קפה אשר פתוח עד לשעות הלילה המאוחרות - דבר שמבטיח נוכחות של הולכי רגל ברחוב לאורך רוב שעות היממה. ואכן, ניתן לומר שמגדל ציון, על אף חוסר ההתאמה הבסיסי לארכיטקטורה ההיסטורית של שדרות רוטשילד, אינו גורע מהרחוב ואף תורם לו.

להבדל בין שני המגדלים הראשונים לבין השלישי ישנה השלכה מיידית על אופיו של הרחוב - המתבטא במדרכה - אשר סמוכה להם.

כך נראית המדרכה שמתחת למגדל הבינלאומי:

וכך - להבדיל ובאותו זמן בדיוק  -  נראית המדרכה שמתחת למגדל ציון (בתמונה למטה).

לא צריך להיות מתכנן ערים כדי להבחין בהבדל ולהבין את הסיבות שגורמות לו, ולהשלכות של הדבר על המרחב העירוני.

היום פורסם כי אושרה תוכנית מסיבית לבניית מגדלים על גדות האיילון צפונית למתחם עזריאלי. משה צור, האדריכל של המתחם, מציג גישה מעודדת לגבי אופיו של הפרוייקט. לדבריו, “יש חשיבות לנושא התנועה של הולכי הרגל במרחב הציבורי. חלק ניכר מתנועת הולכי הרגל במתחם תתנקז לכיכר שתיבנה במרכזו. בחללים בתחתית המבנים שיפנו לכיכר ייפתחו בתי קפה, מסעדות וחנויות תואמות שיאפשרו מרכז חיים עירוני תוסס.” טוב לראות (ונקווה שאכן כך הדבר יהיה) שהמגדלים והמרחב יתוכננו בצורה שתקדם שימוש ברחוב מצד הולכי רגל.
עם זאת, בעוד שברמת גן הבינו שמתחמים מהסוג הזה חייבים לכלול גם מגורים כדי להפוך לאזורים חיוניים, בניית מבנים למגורים במתחם החדש הותרה לשיקול דעתם של בעלי הקרקע. סביר להניח שבמקרה הטוב ייבנו שם מגדלי יוקרה. כשנשאל האדריכל האם ייבנו במקום מבנים למגורים, ענה כי הוא “מאוד ממליץ שכן. אני מאמין בעירוב שימושים כי החיים יותר פעילים ותוססים במשך יותר שעות כשתנועת הולכי רגל לא פוסקת.” לו יהי.

נראה שבעיריית רמת גן מתחילים להבין שמתחם הבורסה יהפוך למרחב עירוני איכותי רק אם אנשים יתחילו לגור שם - אחרת האזור ימשיך להתרוקן לאחר שעות העבודה. ההחלטה של העירייה לקדם מגורים באזור הבורסה עומדת כמובן בניגוד למדיניות האנטי-עירונית שמובילה עיריית תל אביב בשנה האחרונה, במסגרתה היא נלחמת בדיירי הלופטים באזורי התעשייה השונים. נקווה שהפרוייקט ברמת גן יצליח באמת להחיות את אזור הבורסה, ולא רק להעשיר כמה יזמים.

מגדל דיסקונט שבפינת הרחובות הרצל ויהודה הלוי, בלב המרכז ההיסטורי של תל אביב, אמנם לא בדיוק מתאים לסביבתו - אבל בניגוד לרבים מהמגדלים החדשים בשדרות רוטשילד - ואלו המתוכננים בעתיד - הוא בין הגרועים פחות.
כמו שכתבתי בפוסט קודם, השאלה היא פחות “מגדלים - כן/לא” ויותר “מגדלים - איך?” זאת, לאור הצורך הדחוף לצופף את המרחב העירוני. בהקשר זה, מגדל צריך להימדד בעיקר על פי יחסיו עם הרחוב שתחתיו. רוב המגדלים בארץ כושלים בנקודה הזאת,עקב “אופנת” מרחבי הכניסה הסטריליים והלוביים הבלתי נגישים. התוצאה היא שבירת המרחב העירוני - מעשה שבטווח הארוך יש עונש בצדו. 

מגדל דיסקונט הוא דוגמה חיובית ליחסים סבירים בין מגדל ורחוב (וכרגיל, סליחה על הפוטומונטז’ החובבני). כפי שרואים בתמונה, המגדל הזה יוצר חזית חיה הן לרחוב יהודה הלוי והן לרחוב הרצל, באופן שלא מאפיין את רוב המגדלים באזור. החזית הזאת, שבה בתי קפה ומסעדות, מסייעת בשימור הרחוב ומושכת הולכי רגל למדרכה שבצד המגדל. שימור רצף הרחוב מתאפשר משום שהמגדל אינו מופרד מהרחוב באמצעות רחבת כניסה (רחבות שבדרך כלל נשארות נטושות). אמנם, שימור הרחוב היה יכול להיות יותר מוצלח, אילו בתי הקפה שבבסיס המגדל לא היו מופרדים מהרחוב באמצעות כמה מדרגות (השוו למגדל הניו יורקי שסקרתי כאן)- אבל בהחלט היה יכול להיות יותר גרוע. לסיכום, חשוב שהתנועה האורבנית תבהיר שהיא אינה מתנגדת למגדלים באשר הם - אלא שהיא מתנגדת לכאלו שמחריבים את הרחוב שתחתם. מגדל דיסקונט הוא דוגמה לכך שחורבן כזה אינו הכרחי.  

כבר מזה זמן אני חושב שמי שיצליח לפצח את חידת נחשלותו של רחוב אלנבי יהיה זכאי לפרס מיוחד. מדובר ברחוב בעל פוטנציאל אורבני רב, שיש בו ארכיטקטורה מעניינת ומדרכות רחבות.
[בתמונה - עזובה אופיינית באלנבי.]
כמובן, עולה השאלה, איך יכול להיות שחלקו הצפון-מערבי של אלנבי נראה כל כך גרוע, למרות שהוא כל כך קרוב לים? התשובה - באופן כללי - היא כי חלק זה של אלנבי עלוב במיוחד דווקא בשל קרבתו לים; או יותר נכון - בשל קרבתו/ניתוקו מהים.
חלקו הדרומי של אלנבי שווה דיון גם כן - לעת עתה נסתפק בהנחה שהוא במצב לא טוב עקב גלי ההדף ששולחת התחנה המרכזית החדשה לכל עבר, אבל זה עניין לפוסט נפרד.
כאמור, לדעתי, חלקו הצפוני של אלנבי כושל דווקא בשל קרבתו המנותקת מהים. קרבתו לים הופכת את המקום לאזור גבול פנים-עירוני (כדברי ג’ייקובס): היינו, אזור עירוני הגובל באזור גדול של שימוש ייחודי. גופי מים, כגון הים, מהווים מטבע הדברים אזורים של שימוש ייחודי. חוף ים, בדרך כלל, ימשוך אנשים רבים במשך היום, אך מעטים מאד - יחסית לגודלו - לאחר רדת הערב. לכן, עם רדת הערב, יורד באופן דרמטי מספר הולכי הרגל המשתמשים ברחובות הגובלים לאזור השימוש הייחודי (הים בענייננו), דבר שגורם לעזובה. לכן, אין להתפלא שצפון אלנבי נמצא במצבו - דווקא לאור קרבתו לים. עם זאת, ניתן כמובן להקל על פגיעתה של תופעת “אזורי הגבול הפנים-עירוניים”. חשוב לציין, שהשימושים ברחוב לא עושים דבר כדי להביא להקלה כזו, אלא רק יוצרים בעיות על גבי בעיות. נדגים את הדברים:
 
ראשית, רחוב אלנבי מעצים את בעיותיו כאזור גבול בכך שהוא מנותק מהים, כך שהולכי רגל בדרכם לים מעדיפים רחובות אחרים. הניתוק נעשה באמצעות הכיכר הזו, שלאחריה יש מכשול נוסף - האוטוסטרדה של רציף הרברט סמואל (שמשפיעה לרעה גם על שאר הרחובות שניצבים לה).
נעבור הלאה:

זהו אחד מבתי הקפה/מסעדות זולות שנמצאות בחלקה הדרומי של הכיכר. בתי העסק הללו מדגימים את בעיית אזור הגבול של אלנבי באופן מדוייק - לכאורה, נראה לא הגיוני שהמקומות הללו יהיו כה עלובים ועזובים, כשהם במרחק מטרים ספורים מהחוף. אבל זו בדיוק הסיבה לעליבותם: הם לא מסוגלים להתחרות עם החוף הסמוך. למה שמישהו יישב בבית הקפה הזה, כשהחוף - שמציע מקומות אטרקטיביים בהרבה - נמצא בצד השני של הכביש?
נעבור לצד הצפוני של הרחוב. גם שם נעשה ברחוב סיכול ממוקד:

אנו רואים בתמונה, בחלק הרחוק, את מגדל האופרה - שמשפיע על הרחוב כמו כל קניון אופייני: הוא מחסל את הרחוב שסביבו. הוא אולי מושך הולכי רגל מהטיילת, אבל לא מביא לשום תנועה על רחוב אלנבי עצמו, משום שהחנויות שנמצאות בו - או דומות להן - נמצאות גם בכל מקום אחר במרכז תל אביב. לדוגמה, אין שום סיבה למי שנמצא בשנקין-אלנבי לרדת על אלנבי במיוחד כדי להגיע למגדל האופרה.
בחלקה הקרוב של התמונה (בית מגדלור, במפגש אלנבי-בן יהודה) אנו רואים מגדל כעור נוסף שכלל לא מתקשר עם הרחוב.
מבט נוסף על בית מגדלור:

בית מגדלור הוא עוד גורם שלא מאפשר לאלנבי להתרומם מעל הסטטוס הבעייתי שלו כאזור גבול פנים-עירוני. זהו מגדל מהגרועים שיש, הן מבחינה חיצונית והן מבחינת הקשר (או אי-הקשר) שלו עם הרחוב.
מעבר לרחוב בן יהודה, היכן שעמד קולנוע מוגרבי, כיום ישנו חניון [בתמונה למטה מימין].

חניונים הם “חורים שחורים” אורבניים. הם מחסלים את הרחוב סביבם, ואין כמעט כל דרך מעשית למנוע זאת. מובן שאין כל טעם שכיכר כה מרכזית בעיר תשמש כחניון. ניתן לדמיין איך המקום היה נראה אם במקום החניון הייתה עומדת כיכר. למרות זאת, גם הפיכת כיכר מוגרבי לכיכר עירונית ראויה אין בה, כשלעצמה, כדי להציל את צפון אלנבי מגורלו העצוב. רק שיפוץ מסיבי תוך שינוי הקשר של הרחוב עם הים - באופן אשר יהפוך את הרחוב לאטרקציה גם בפני עצמו, עשויים להביא את השינוי. ספק עם אם הדבר אפשרי כיום.

האירוע הנורא שקרה הערב בתל אביב כל כך מזעזע, שהחלטתי לחרוג ממנהגי עד עכשיו ולהתייחס לעניין שאולי לא קשור ישירות (אבל קשור בעקיפין גם כן) לאורבניזם ולסוגיות שמעסיקות אותנו בבלוג הזה בדרך כלל.
הרצח היום ברחוב נחמני הנו התקפה בוטה על זהותה (או שמא - שארית זהותה) של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. הציווי הקטגורי הראשון של כל שלטון דמוקרטי הוא כי כל עוד הדבר אותו עושה אדם אינו גורם לאחר נזק, הרי שהדבר מותר; ומכל מקום, ליחיד אין כל רשות לפגוע באחר. הרצח היום בתל אביב מפר את שני הכללים הבסיסיים האלה. הרצח הערב מזכיר לי במידה מסוימת את רצח רבין, בדיוק בשל המשמעות הפוליטית שבו - התקפה על הציבור הדמוקרטי בישראל, ובמקרה זה ציבור ה-LGBT בתל אביב. הדבר אינו מפתיע אולי, כשבממשלה יושב שר פנים, אשר שנאת זרים - או שנאה כלפי כל מי שאינו בדיוק מתאים למודל האורתודוקסי שלו, מהווה בעיניו אבן יסוד במדיניות. רק שלשום התגאה כבוד השר שיהיה “גירוש עוצמתי” וכי “אף אחד לא יינצל”, כאילו אינו יכול לחכות לרגע בו ישסה את אנשיו באותם זרים “מסוכנים”. אותו שר, כמו רבים אחרים מסיעתו, התייחסו לציבור ההומו-לסבי, בהתבטאויות רבות, כאילו דמו מותר.
איני יודע מי הרוצח - ואולי אתבדה - אבל לא יהיה זה מפתיע אם אותם עקרונות של שנאה אשר יוצאים מפיהם של אנשי ש”ס - אמנם ברובד התיאורטי בדרך כלל - היו נר לרגליו של הרוצח. הגיע הזמן שכל הציבור הדמוקרטי בישראל יבין שהוא עומד תחת מתקפה מתמשכת, ויחדל להבליג. יש לדרוש מהממשלה לגנות אחת ולתמיד את ההתבטאויות הללו. יש למצוא כל אפיק לתמיכה בציבור שהותקף היום. חובה להפסיק ולסבול את ההתקפות על עקרונות היסוד הדמוקרטיים אשר יוצרות את האווירה הציבורית שמעודדת מעשים כאלה.