הרחובות של ג’יין

זה לא סוד שבישראל קיים קו דק ועמום בין צבא לבין אזרחות, עד כדי ערבוב ואף היפוך בין התפקידים שמיועדים לשני המרכיבים הללו של החברה. דוגמאות לעניין הזה יש למכביר: מוות של חייל בפעילות מבצעית נתפס בחברה, ככלל, כאסון “גדול יותר” ממוות של אזרח; יישובים אזרחיים משמשים, לכאורה, להשגת יעדים “בטחוניים” (אחד הנימוקים-תירוצים המרכזיים של ישראל לבניית ההתנחלויות); ואילו מנגנונים צבאיים משמשים למטרות חינוכיות-אזרחיות (מורים-חיילים, היאחזויות, גלגל”צ ועוד).
צעד נוסף בשרשרת הזו היא עיר הבה”דים שמתוכננת לקום בצומת הנגב.
דומה שקיים קוצנזנזוס בין אנשי הנדל”ן וראשי הרשויות המקומיות בדרום לגבי האפקטים החיוביים כביכול שאמורים להיות לפרוייקט הזה. לטענתם, הקמת עיר הבה”דים תוביל לתנופת פיתוח, לעלייה במחירי נדל”ן, וכמובן (איך אפשר שלא) - תצמצם את הפער בין המרכז והפריפריה. הם מצפים לעשרות-אלפי אנשי צבא ונספחיהם שיהגרו בהמוניהם ליישובי וערי הדרום. האיוולת שבמחשבה הזו פשוט לא נתפסת - אף אם נתעלם מהבעיות הסביבתיות שנובעות מעצם הקמת הבסיס. נראה כי ראשי הרשויות בירוחם, באר שבע, אופקים, דימונה וערד חושבים שהפיתרון האידיאלי לבעיות המורכבות של האזור טמון בהפיכת הערים שלהם לערי שינה של עיר הבה”דים (זאת בנוסף להתאבדות העירונית של באר שבע בשנים האחרונות, בדמות מרכזי הקניות בשולי העיר). בהתאם לכך, מתוכננים ברשויות האלה פרוייקטים אנטי-אורבניים לרוב, שנועדו “לקלוט” את אותם היוממים במדים.
עיר הבה”דים אולי תתרום לעליית מחירי הנדל”ן, אך היא לא תתרום כהוא זה לצמצום הפערים בין הפריפריה למרכז. הבסיס מתוכנן במרחק של עשרות קילומטרים מהערים הקרובות (אני מניח שמאילוצי שטח אש). במקרה הטוב, סגל הבסיס ייסע בבוקר מהערים לעבודה, וישוב בשעות הערב. למעשה, זהו פרבור לכל דבר. למעט פקקים, עיר הבה”דים לא תתרום דבר לחיים העירוניים באזור (גם זאת בהנחה שאכן מדובר ב”עשרות אלפי” תושבים חדשים - אני בספק אם יש כל כך הרבה אנשי קבע שיגורו בערים. פעם אחרונה שבדקתי צה”ל הוא בעיקר צבא סדיר ומילואים). היא לא תתרום לרחובות הערים; היא לא תתרום לעירוב השימושים בהם; היא לא תתרום לגיוון והיא לא תתרום לתרבות.
כבר אמרנו, צמצום הפערים בישראל יתאפשר רק כאשר יתחילו לתכנן אזורים אורבניים שבכוחם להתחרות, ולו במידה, בתל אביב. רק כשלאנשים בישראל תהיה אלטרנטיבה עירונית ראויה, ניתן יהיה להתחיל לדבר על צמצום פערים. רק אז ההגמוניה התרבותית והכלכלית המוחלטת והלא-מאוזנת של תל אביב תתערער (באופן בריא). כיום, כשאין בצפון ולו מרחב עירוני איכותי אחד, ובדרום המצב אף יותר גרוע - עיר הבה”דים רק תסייע להפוך את ישראל למדינה שמפרברת את עצמה לדעת, ללא כל אור בקצה המנהרה. אילו הקמת הבסיס הייתה נלווית לתכנון להחייאה אורבנית של האזור - ניחא. אבל הגישה שמובילה למסקנה הבעייתית כאילו בסיס צבאי - גדול ככל שיהיה - יביא לבדו לשינוי דרמטי במצבן של ערי הדרום מוטעית לחלוטין. למעשה, גישה זו היא בשר מבשרה של התפיסה השלטת (והילדותית) בקרב מקבלי ההחלטות בישראל, לפיה צה”ל הוא פתרון קסם לכל בעיות המדינה. הגיע הזמן להתבגר.

הבלוק בו אני גר רחוק מלהיות מהזוהרים שניתן למצוא במנהטן. להיפך. הבלוק שברחוב 123 פינת אמסטרדם, ממוקם באזור שהיה פעם “ישוב קו עימות”, שהפך עם השנים ל”אזור עדיפות לאומית” לסטודנטים - וכיום הוא נמצא עמוק בתוך “גושי ההתיישבות” של מתנחלי הג’נטריפיקציה שב”מרחב התפר” שבין האפר-ווסט סייד ובין הארלם.
יש הרבה מה לומר על המאבק שניתש, לאורך השנים, בין אוניברסיטת קולומביה ותושבי הארלם על השטחים שמסביב לאוניברסיטה. האוניברסיטה (פרטית, אגב), עשתה שימוש במנגנון הפקעת הקרקעות של המדינה לשם התרחבותה - שיטה שרק לפני שבועיים נקבע לגביה בבית המשפט שהיא פסולה.
אבל הפעם אכתוב על הבלוק שלי בדגש על שבחי הצפיפות העירונית ועירוב השימושים שבו - כמו שיש רק בניו יורק.

כמות העסקים והשירותים השונים שפועלים בבלוק מעידה על התכנון המשובח שלו, ובעיקר של הבניינים שבנויים בצורה שבה יש ניצול מקסימלי של השטח. בתמונה, מימין לשמאל, רואים מסעדה איטלקית, שני דיינרים, מסעדה וייטנמית/יפנית, תחנת אוטובוס, פיצוציה, סניף של ווסטרן יוניון, מרפאה, ובית קפה; עוד שמאלה, מחוץ לתמונה, יש מסעדה איטלקית נוספת וחנות כלי בית. מהצד השני של הכביש יש סניף בנק, בית מרקחת וסופרמרקט.
מבט מקרוב על הצפיפות של העסקים:

המשמעות העיקרית של תכנון מהסוג הזה היא שבירת התלות ברכב הפרטי. מי שגר בבלוק מסוג כזה נמצא במרחק הליכה של כמה בלוקים (ואף פחות) כמעט מכל שירות נדרש. מכיוון שהאוניברסיטה משולבת בתוך המרקם העירוני הזה, עשרות-אלפי הסטודנטים והעובדים שלה יכולים לגור בסמוך בלא צורך בשימוש ברכב יקר ומזהם.
לאור כישלון ועידת קופנהאגן, חשוב להזכיר שאחוז ניכר מהבעיה יכול להיפתר בעזרת תכנון עירוני שמייעד את הרחובות, בראש ובראשונה, לשימושם של הולכי הרגל. אם נשכיל לתכנן עוד בלוקים כאלה - ופחות כאלה, נהיה בהחלט בכיוון הנכון.

אנחנו הישראלים אוהבים להתגאות ביכולת האלתור שלנו, בגישת ה”זה מה יש ועם זה ננצח.” את הגישה הזו אנחנו בדרך כלל משווים למרובעות, הסרבול והכבדות של האירופאים והאמריקאיים.
אם נסתכל על כל מה שקשור לתכנון תחבורה ותחבורה ציבורית, העניין - באופן מפתיע - נראה הפוך לחלוטין. פתאום הישראלי, שכביכול תמיד מחפש את הדרך הפשוטה, מחליט פעם אחר פעם לבחור את הדרך הקשה והמסובכת. דיו אינסופי נשפך כבר על התסבוכת הבירוקרטית האינסופית של הרכבת הקלה בתל אביב; וגם על רפורמת האוטובוסים שקבורה עמוק במלחמות בין האינטרסים השונים נאמר מספיק. בין חילופי ההאשמות האינסופיים (וראו, לאחרונה, את הפוסט הזה בבלוג של רון חולדאי), ניצבת האמת המרה: המצב של התחבורה הציבורית בארץ, ובתל אביב בפרט, הוא לא רק קשה, אלא שהוא גם מביש בכל קנה מידה. הדברים אמורים לא רק לגבי הבעיות המורכבות של הרפורמות השונות והתשתיות הנדרשות, אלא גם לגבי הדברים הבסיסיים והפשוטים ביותר לתיקון: פרסום מפות ברורות של הקווים על תחנות האוטובוס; תשלום עבור כרטיסים מראש; הכרה בהחלפת קווים כנסיעה אחת ועוד.
בניגוד לתדמית הרווחת של הרשויות האמריקאיות, נראה שבשנים האחרונות עיריית ניו-יורק החליטה שהדרך הטובה ביותר לפעול היא בפשטות. כך, למשל, היא נהגה באופן בו סגרה את טיימס סקוור לכלי רכב. וכך היא נוהגת גם בעניין שיפור שירות האוטובוסים בעיר. הנה רעיון שאגד ודן יכולים לאמץ בקלות וללא השקעה - ואם זה עומד בתקני הבטיחות האמריקאיים, גם בארץ תימצא הדרך. השירות המדובר נקרא Request-a-Stop, ומשמעותו היא שבשעות הלילה, אוטובוסים עוצרים היכן שהם מתבקשים על ידי הנוסעים, גם אם אין תחנת אוטובוס (קצת כמו מוניות שירות).
שיפור פשוט ומצויין. עכשיו רק נותר שמישהו בארץ יסביר למה אין לו סמכויות ליישם שירות כזה גם אצלנו.

מכון גיאוקרטוגרפיה עולץ סביב מחקר שערך, שלכאורה מגלה שמגדלי יוקרה מעלים את ערך הדירות סביבם. המחקר חוגג את העובדה שמחירי הדירות סביב מגדל רוטשילד 1 עלו בשנים האחרונות ב-75%. אני בכלל לא בטוח שעליית מחירים זהה לא הייתה מתרחשת גם ללא הבנייה של המגדל הזה. מכל מקום, עליית מחירים קיצונית בסביבה עירונית כה חשובה היא סיבה מאד מפוקפקת למסיבה.
אבל אותי הקפיץ משהו אחר. כה אמרה ד”ר רינה דגני, מנכ”ל גיאוקרטוגרפיה:
“מגדלי דירות משביחים את ערך הנכסים סביבם ומעניקים לסביבה יוקרה, חיות עירונית ואוכלוסייה משופרת.” [הדגשה שלי]
אני תוהה מה הכוונה ל”אוכלוסיה משופרת”. אין ספק שעליית מחירים מביאה אוכלוסייה עשירה יותר. האם אוכלוסייה עשירה יותר היא בהכרח “משופרת”? במה בדיוק האוכלוסייה הזו יותר “משופרת” מהאוכלוסייה שגרה בלב תל-אביב מאז מעולם, שאין ספק שהיא אוכלוסייה איכותית ביותר?
התשובה פשוטה: כשרואים את העולם מנקודת המבט הצרה של השאת הרווחים, אז אין ספק שאוכלוסייה עשירה היא “משופרת”, ואילו הסטודנטים, הצעירים, ושאר בני מעמד הבינוני כנראה פגומים. טעם רע אמרנו?

למתחם שיוצרות הסמטאות פלונית ואלמונית, היוצאות מרחוב קינג ג’ורג’ במרכז תל אביב, יש את כל הנתונים כדי להפוך לאחד מהמקומות העירוניים המשובחים בעיר. אכן, בשנים האחרונות נראה כי בעלי עסקים והציבור התל-אביבי זיהו את הפוטנציאל הזה. השאלה היא האם הרשויות מזהות אותו גם כן. הפוטנציאל הזה נובע מהצטברות של כמה מאפיינים, שאם ינוצלו כראוי המתחם יבסס את מעמדו כאחד מהמוצלחים בעיר:
1. השמות פלונית ואלמונית יוצרים למתחם שיק מסתורי וקליט - בניגוד אולי למה שמאיר דיזנגוף ניסה להשיג כשהורה ששמות הסימטאות ישונו לשמות אלה (דיזנגוף, על פי הסיפור הידוע, התרגז כאשר היזם שבנה את המתחם, מאיר גצעל שפירא, קרא לסימטאות על שמו ועל שם אשתו סוניה וקבע כי ייקראו “פלונית ואלמונית”). כולם יודעים כיום היכן סימטה פלונית, ורבים יותר יודעים מי הייתה פלונית זו מאשר מי היה בוגרשוב.
2. הסימטאות יוצרות מתחם שקט, אך עם זאת נגיש, שמשמש כמפלט מהאזור הכאוטי ביותר של קינג ג’ורג’. לכן, הן מהוות מקום אידיאלי לבתי קפה, חנויות ומוסדות תרבות קטנים עם ניחוח אלטרנטיבי.
3. הסימטאות נהנות מעירוב שימושים בריא:

בזכות עירוב השימושים, נפתחו במקום עסקים מוצלחים וייחודיים. בתי קפה כמו הסוניה געצל שפירא והנסיך הקטן (שהוא גם מוסד תרבות בפני עצמו), וחנויות כמו המחתרת תורמים לחיוניות המקום ולנוכחותם של הולכי רגל בו.
עד כאן אידיליה. אך כדי שהמקום יממש במלואו את הפוטנציאל הגדול שטמון בו, גם על העיריה לסייע. ראשית, אין כל הצדקה שהסימטאות הזעירות הללו יהיו פתוחות לכניסת מכוניות, וחמור מכך - שלא יהיו בהן כמעט מדרכות, כפי שהמצב כיום. אפילו שוחרי הרכב הפרטי יסכימו שהסימטאות אינן תורמות דבר לתנועה באזור, ולכן מדובר במקום אידיאלי למדרחוב. שנית, מצב התשתיות והמבנים במתחם מזעזע. הכניסה למתחם (עמודי השער ההיסטורי) והרחובות עצמם מוזנחים מאד, והמבנים בחלקם מתפוררים. דוגמה מובהקת לכך הוא המצב הקשה של בית מאיר שפירא שנמצא בקצה סימטה פלונית:

[צילום: זאב זמיר, PikWiki - Israel Free Image Collection Project]
מדובר במבנה בעל ארכיטקטורה ייחודית, שהוא אחד מהמבנים ההיסטוריים החשובים של העיר. לא ייתכן שכך הוא נראה. אני מניח שהסוגייה הזו עלתה בעבר וישנם מכשולים בנושא, אך העיריה חייבת למצוא דרך להציל מכבודו של המבנה הזה.
לסיכום, מדובר במתחם עירוני ייחודי וטוב, אך הוא זועק לשדרוג. יש לסגור את הרחובות לכלי רכב, ולשפץ את התשתיות והמבנים ההיסטוריים שבמקום.

ראש הממשלה עבר היום כל גבול שניתן היה לעלות על הדעת, בספין כמותו טרם נראה במחוזותינו. ראש הממשלה לא נוסע לועידת קופנהאגן – אחת מהועידות הרב צדדיות החשובות ביותר בהיסטוריה – בשל “העלויות” של השהייה בתי המלון. מדובר בזלזול בוטה ומתחסד בציבור ובמנת המשכל שלו, או לחלופין עדות עצובה לזו של יועצי התקשורת של נתניהו.
אם זו לא הייתה המציאות, לבטח היינו חושבים שמדובר בתוכנית סאטירה משובחת ביותר. בעיקר מגוחך העניין לאור העובדה שראש הממשלה הציע לנשיא פרס לטוס במקומו, כשלא ברור איך הצעה זו פותרת את עניין העלויות. מי יודע, אולי לפרס יש הנחה לגמלאים.
שתי סיבות עומדות מאחורי ההשתפנות של נתניהו, שתיהן מאד לא מחמיאות לו ולממשלתו. האחת היא שלישראל אין בדל של תוכנית לצמצום פליטת גזי החממה שלה, זולת שני חוקים שעלו להצבעה יומיים לפני הועידה, שיש בהם יותר חורים מגבינה דנית (גם בגבינה דנית יש חורים, אני מניח).
הסיבה השנייה היא שהישגיו המדיניים הכבירים של ביבי דחקו את ישראל לבדידות כה מזהרת, שבמידה מסוימת עדיף לחסוך את המבוכה. הדינאמיקה של ועידות רב צדדיות כאלה היא של משא ומתן שמתנהל בבלוקים של מדינות. ישראל מתקשה למצוא את מקומה, וכפי שאמרו במשלחת הישראלית, “אם ביבי יגיע לפה, המשימה הראשונה שלו תהיה למצוא לנו קבוצה”.
לא נורא, עדיף להישאר בארץ. למי אכפת מנושאים גלובאליים שאפשר לטפח את השטייטעל שלנו כאן. תראו כמה אפשר להספיק בשבוע בכנסת, במינימום דיון ציבורי: הרס הזכות לפרטיות; הרס הדמוקרטיה הפרלמנטרית; וריקונו של עקרון השוויון מתוכן. למי יש זמן לבלות בבתי מלון בדנמרק?

הקצה הדרום-מערבי של שדרות רוטשילד מסתמן כמתפתח לאזור למולטי-מילונרים בלבד. מגדלי רוטשילד 1, ברגרוין ורוטשילד 17, שהשבוע אמורה להתחיל בנייתו, יהפכו את המקום, בעתיד הנראה לעין, למתחם שונה בתכלית ממה שהיה עד היום. כפי שכתבתי כמה פעמים, מגדל צריך להימדד בראש ובראשונה בחיבור שלו לרחוב; עם זאת, גורם נוסף שבידו להכריע אם המגדל יתרום לסביבתו האורבנית או יחריב אותה היא מידת תרומתו לציפוף העירוני ולגיוון האוכלוסין באזור בו הוא ממוקם.
בהקשר הזה נראה שתרומתו של מגדל רוטשילד 17 לאזור לא תהיה חיובית.
זוהי הדמיה של המגדל המתוכנן:

אם כן, בהיבט של החיבור לרחוב, אפשר להגיד שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. המגדל שומר על חזית בקו הרחוב (בניגוד למגדלים אחרים ברוטשילד), חלקו הגבוה נמצא מגמה מאחורי הרחוב, וכן הוא כולל שימור של שני המבנים שנמצאים משני צדדיו. זאת ועוד, הוא נבנה במגרש שכיום יש בו חניון - ויש כמובן לברך על כל חניון שנעלם מהמרחב העירוני.
בהיבט השני - הוא הציפוף וגיוון האוכלוסין - המגדל כושל לחלוטין. המגדל מתוכנן לכלול 64 דירות ענק בגדלים 220 עד 874 מ”ר - ללא ספק מספר דירות קטן מאד יחסית לפרוייקט בסדר גודל כזה. בהנחה (הלא מבוססת, אבל סבירה), שבכל דירה יגורו בממוצע כ-3 בני אדם, ושלפחות חלקם יהיו תושבי חוץ, מדובר במגדל שלא יתרום לצפיפות העירונית הרבה יותר מהחניון שנמצא שם כיום. כנגזרת מגודל הדירות, המגדל פונה לקהל עשיר במיוחד. הפיכת המתחם כולו לאזור שבו הבנייה לעשירים כה דומיננטית, תפגע בהכרח באופיו האורבני של הרחוב - משום שמרחב עירוני טוב זקוק לאוכלוסייה מגוונת שתימצא ברחוב לאורך רוב שעות היממה.
אין לבוא בטענות ליזם, שרצונו הלגיטימי הוא למקסם את רווחיו. הכתובת לטענות הן רשויות התכנון, שהשאת הרווחים הפכה למטרה העיקרית שעומדת לנגד עיניהן - ולא איכות המרחב הציבורי. מן הראוי שאחד מהפרוייקטים בדרום רוטשילד היה מוקצה לבניית דירות קטנות יותר, על מנת שהאופי של המקום, שהביא להצלחתו מלכתחילה, יישמר לאורך זמן.

מחרתיים נפתחת ועידת קופנהאגן, בה אמורות, בתקווה, מדינות העולם להגיע להסכמה בעניין מנגנון שיחליף את אמנת קיוטו בדבר שינויי האקלים, שתוקפה צפוי לפוג ב-2012. הרבה מאד נאמר על הכשלים שהיו באמנת קיוטו. אבל אם נשים בצד את כל הבעיות הטכניות של האמנה (כגון היעדר מערכת אכיפה יעילה), הכשל הבסיסי ביותר בקיוטו נבע מחוסר היכולת של שני חלקי העולם - המפותח והמתפתח - למצוא פשרה בעניין חלוקת האחריות למאבק בשינויי האקלים. המדינות המתפתחות, ובראשן הודו וסין, טענו - ובמידה רבה של צדק - שמבחינה מוסרית הן לא אחראיות כלל למפגעי האקלים, ולכן המדינות המפותחות הן אלו שצריכות לשאת בעיקר הנטל לסובב את הגלגל אחורה. בתגובה, ובאופן ילדותי להחריד, משכה ארה”ב של הנשיא בוש את חתימתה מאמנת קיוטו, אוסטרליה עשתה זאת גם כן, והעולם נותר עם אמנה שלא חלה על פולטי גזי החממה העיקריים בעולם.
ישראל הצליחה לחמוק ממגבלות קיוטו (למרות שמבחינת פליטת גזי החממה לאדם אנחנו משתווים למדינות מערביות כגון בריטניה) והשתחלה להגדרה של מדינה מתפתחת (מעניין שבדרך כלל ישראל, בפורומים בינלאומיים, מזדעזעת כשמנסים לקטלג אותה כמדינה כזו, ומנסה להידבק למדינות מערב אירופה. דווקא כאן הסטיגמה הלא-יוקרתית לא ממש הטרידה את המשלחת הישראלית). בכלל לא בטוח שהטריק הזה יעבוד גם בקופנהאגן, אבל ימים יגידו.
בניגוד למה שנהוג לחשוב, מחקרים הוכיחו שניתן להפחית במידה ניכרת את פליטת גזי החממה על ידי שינוי בדפוסי ההתנהגות של הפרט, ולאו דווקא בהטלת מגבלות מלמעלה על תאגידים. פעולות פשוטות ביותר כגון חיסכון באנרגיה ביתית ושימוש מושכל ברכב פרטי עשויות לשנות את התמונה בצורה דרמטית.
גם ברמה העירונית יש פעולות רבות שעיריות יכולות לנקוט כדי להשפיע באופן משמעותי ביותר על פליטת הגזים. כמה דוגמאות (כולן, ככל שאני יודע, בסמכויות רשויות מקומיות גם בארץ):
1. התעקשות של רשויות התכנון המקומיות על בנייה יעילה מבחינה אנרגטית - בין היתר, ניתן לחייב קבלנים להשתמש בסטנדרטים בינלאומיים מקובלים;
2. החלפת צי הרכב של העירייה בכלי רכב ידידותיים יותר לסביבה;
3. תכנון שבילי אופניים ועידוד הרכיבה באמצעות הגדלת הנגישות העירונית לרוכבי אופניים;
4. טיפול סביבתי בפסולת העירונית - ובעיקר קליטת גז מתאן באתרי פסולת מקומיים;
5. עירוב שימושים - עירוב שימושים מביא להפחתת שימוש ברכב פרטי. ישנן ערים בארה”ב שאסרו בחוקי עזר העירוניים שלהן על תכנון שכונות בעלות שימושים מופרדים; 
6. שימור ושתילת עצים במרחב העירוני - עצים “תופסים” פחמן דו חמצני; הם גם מורידים את הטמפרטורה סביבם ומביאים לחיסכון בשימוש במיזוג אויר; 
7. שימוש של העירייה במקורות של אנרגיה “מתחדשת” לפעולותיה;
8. מתן תמריצים לתושבים לעשות שימוש באנרגיה סולארית.

אולי העניין רחוק מאד כרגע מהתודעה של הרשויות המקומיות בארץ, אבל בארה”ב - שהמחלוקות בה בעניין מדיניות האקלים יותר נוקבות מאשר בארץ - יושמו האמצעים הללו בערים כמו פורטלנד, סיאטל, סן פרנסיסקו, אוסטין, סן דיאגו ועוד.
לא נוכל, כישראלים, להתעלם מהבעיה הזו לאורך זמן רב. לאור נתוני הפליטה שלה, לא ירחק היום ובו מדינות העולם יגישו לישראל את החשבון, ויש להיערך לכך בכל הרמות.
המתעניינים לקרוא בפירוט על האמצעים הנזכרים למעלה מוזמנים לעיין בספר הזה.

היום פורסם פוסט בבלוג של ראש עיריית תל אביב (יוזמה מבורכת בפני עצמה), לפיו העירייה מתכוונת להקים “סיירת הורים נגד אלכוהול”. לרוע המזל, הפוסט משקף חוסר הבנה לחלק מהגורמים העיקריים לבעיית “השתיה כבילוי” בקרב בני נוער (בהנחה שזו אכן תופעה “חדשה”).
הפוסט מנסה לענות על השאלה כיצד בני הנוער משיגים אלכוהול:

“אם אתם שואלים את עצמכם כיצד הם משיגים את האלכוהול - ישנן דרכים רבות. ישנם בני נוער המבקשים מבגירים לקנות להם משקאות אלכוהוליים ולעתים מצליחים, ישנן פיצוציות שעדיין עוברות על החוק ומוכרות אלכוהול לקטינים, ישנם בני נוער שגונבים משקאות חריפים מהבית וישנם אפילו אנשים המסתובבים בנקודות מפגש לנוער ומוכרים אלכוהול בצורה פיראטית.”

הפוסט לא עוסק כלל בשאלה היותר מעניינת, והיא מדוע בני הנוער מרגישים בנוח לפתח את תרבות “הוודקה בחניונים”, ומה העירייה יכולה לעשות כדי למנוע זאת - בתחומים בהם היא שולטת, כגון במדיניות התכנון.
שתי סיבות תכנוניות תורמות לתופעת ה”אלכוהול כבילוי”. הראשונה היא חוסר הנגישות למקומות בילוי, בשל מדיניות המתחמים שמקדמת לא אחרת מהעירייה. בכך, העירייה אשמה הרבה יותר מבעלי הפיצוציות בהגדלת צריכת האלכוהול של ילדים. סיבה שנייה, שהבל המתחמים הוא חלק ממנה, היא המדיניות התכנונית הכללית שמביאה לפרבור גובר של שכונות הפריפריה. לילדים שגרים בשכונות הפריפריאליות של העיר אין מקום לבלות ליד הבית, ואין להם מכוניות (או תחבורה ציבורית נורמלית) להגיע לאזורי הבילוי. מכיוון שהאזורים בהם הם גרים סובלים מהפרדת שימושים, יש סביבם הרבה מאד רחובות נטושים בשעות הלילה. כך, הם מוצאים את עצמם בכל מיני חניונים אפלים עם כוסות וודקה חד-פעמיות (במקרה הטוב), או כקורבנות למעשי אלימות (במקרה הרע).
לא נלאה מלומר שוב ושוב: הערובה הכי טובה לרחובות בטוחים היא נוכחות של הולכי רגל בהם. אפילו בפוסט של העירייה עצמו יש רמז לתובנה הזו:

“הרעיון הוא לתת לנוער הרגשה שמישהו נמצא שם, שיש נוכחות הורית ברחובות שדואגת לשלומם”.

טוב מאד שהם מפנימים שנוכחות ברחוב היא חלק מהפתרון. אבל זו לא צריכה דווקא להיות נוכחות הורית, ובטח לא של “סיירות” למיניהן. מרחב עירוני ראוי היה פותר חלק ניכר מהבעיות האלה בעצמו.

מוספי הנדל”ן רוגשים מעליית המחירים ותנופת הפיתוח בפלורנטין. אפילו ב-The Marker יש היום כתבת וידאו מעניינת על יוזמות הבנייה החדשות בשכונה. מה שקורה בשני העשורים האחרונים בפלורנטין הוא תהליך שנקרא ג’נטריפיקציה - “התברגנות” הדרגתית של אזור עירוני “נחשל”. המעניין בתהליכי ג’נטריפיקציה הוא האופן הכמעט-מדעי שבו הם מתרחשים, שמאפשר לחזות כמעט אחד לאחד איך הם ישפיעו על אזור מסוים:
1. אזור בעל פוטנציאל עירוני טוב מידרדר עקב מדיניות שימושים לא מאוזנת (במקרה של פלורנטין, הריכוז התעשייתי בדרום תל אביב. מומלץ לקרוא בעניין זה את הספר “עיר עם קונספציה” של נתי מרום).
2. מחירי השכירות באזורים ה”טובים” של העיר עולים בצורה דרמטית בשל תהליכים שונים, ועקב כך תושבים שנמצאים בתחתית הסולם הכלכלי, ששאפו לגור במרכז קודם לכן, “נדחקים” לאותם אזורים “בעייתיים”. אלה בדרך כלל אמנים וסטודנטים ללא משפחות - הם יכולים להתמודד טוב יותר עם הבעיות שבשכונות כמו פלורנטין (רעש תעשייתי, היעדר תשתיות ומבני ציבור וכד’). מכיוון שאלו אוכלוסיות שמעבירות הרבה מידע מפה לאוזן, נוצר תהליך משמעותי של כניסת תושבים חדשים לשכונה. זה בדיוק מה שקרה בפלורנטין בתחילת שנות ה-90.
3. האמנים והסטודנטים, למרות שהם “עניים” הם עדיין “אטרקטיביים” יותר כשוכרי דירות מאשר רבים מתושבי השכונה המקוריים - עניים אמיתיים - מה שגורם לעליית מחירים שמתחילה לדחוק את רגליהם של האחרונים מהשכונה.
4. חלק מאותם סטודנטים ואמנים הם חברים בקבוצה שאפשר להגדיר אותה “מובילי דעת קהל” - כגון עיתונאים ותסריטאים. אלה יוצרים הילה סביב השכונות החדשות בתקשורת (לדוגמה - הסדרה “פלורנטין”). הם למעשה ממתגים את המקום כ”מגניב” (תהליך “התמגנבות”?)
5. בעקבות ההייפ התקשורתי המעבר לאזור הופך מ”צורך” למשהו “אופנתי”. לכן, מתחילים להופיע בשכונה צעירים מבוססים יותר שמגיעים לשכונה מבחירה, למרות שהיו יכולים לגור במקום אחר. במקביל, נפתחים עסקים שנועדו לשרת את האוכלוסייה החדשה - בארים, בתי קפה ועוד. התהליך הזה בא על חשבון אותם אמנים וסטודנטים שהתחילו את הטרנד, שנאלצים להתחיל לחפש את המקום הבא (ניצני התהליך נראים בשכונת שפירא; בניו יורק זה קרה באופן מוחלט בנטישת האמנים את אזור הסוהו לכיוון ברוקלין).
6. השלב הבא הוא הופעת יזמי הנדל”ן, שמטבע הדברים מתחילים לבנות אחרי שברור להם שהמחירים באזור הגיעו לרמה גבוהה. זה השלב שבו פלורנטין נמצאת עכשיו. הבנייה החדשה מקבעת רמת מחירים גבוהה, והשכונה אט-אט הופכת לשכונה של עשירים. לזכות היזמים שמתראיינים בכתבה ייאמר שמבחינת ההשתלבות במרחב השכונתי-התכנוני, הפרוייקטים שלהם נראים בסדר.

ג’נטריפיקציה בדרך כלל נתפסת על ידי מקבלי ההחלטות והציבור כתהליך חיובי של “פיתוח” – הנה, האזור העלוב הפך לשכונה פורחת. הדיון הביקורתי, כפי שאפשר לראות בכתבת הוידאו – מסתיים בתהיות האם יוזמות הנדל”ן לא פוגעות בצעירים שעברו לשכונה בשלבים 2 –5 לעיל. כמעט ולא נערך דיון לגבי גורלם של תושבי השכונות המקוריים, שבדרך כלל נדחקים עוד יותר לשוליים. במובן זה, תהליך הג’נטריפיקציה לא מגדיל את העוגה החברתית, הוא פשוט מחלק אותה מחדש – ובאופן שמרע את מצבם של האוכלוסיות החלשות ביותר שלמעשה מודרות מהאזור. לכן, צריך להביט בצורה ביקורתית על התהליכים האלה – כל מקרה לגופו – ולא למתג אותם באופן אוטומטי כ”הצלחה” (אלא אם כן מטרתנו היא לנקות את העיר מעניים, ולא לשפר את מצבם).